בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה כעסה לאה גולדברג על פקיד המס

הצצה למוזיאון המסים המחודש בירושלים, למסמכים אישיים של אישים מההיסטוריה הישראלית ולימים בהם מנהיגי המדינה חשפו את שכרם ברבים

3תגובות

משמרת הלילה של פקיד המכס בן משה ב-1 ביוני 1962 בנמל יפו התנהלה כסדרה. הוא הגיע לעבודה בשעה 21:30 כפי שכתב ביומן המשמרת בדיו כחול. ב-02:40 הוא כתב: "התקשרתי עם כל התחנות, הכול בסדר".

המשמרת הפכה מעניינת רק ב-04:00 לפנות בוקר. בן משה, מודע לגודל האירוע, החליף את העט לעט אדום וכתב: "בשעה הנ"ל הופיעו בנמל 2 מכוניות, מהמכוניות יצאו 3 קציני משטרת ישראל ו-3 קציני שב"ס וכן הכומר האל וקצין המחוז, ובידי אחד מקציני שב"ס כד אשר הכיל האפר של הצורר אדולף אייכמן. כל הנוכחים עלו לסירה מוטור שהפליגה רחוק". אחרי הדרמה הקטנה חוזר בן משה לעט הכחול ועורך בדיקה בתחנות המכס השונות ומדווח שהכל בסדר. ב-05:10 הוא שב לדיו האדום ומציין: "הסירה מוטור חזרה לרציף וכל הנוכחים עלו ל-2 המכוניות ועזבו את הנמל". את הדו"ח הזה ניתן לראות במוזיאון המסים והמכס המחודש של משרד האוצר, שנפתח באחרונה במרכז ירושלים.

המוזיאון מציג אוסף מעט משונה מאחורי הקלעים של תעשיית המס הישראלית. דווקא העיסוק במס חושף את הצדדים האנושיים של חלק מהדמויות המיתיות ואת מאחורי הקלעים של האירועים הדרמטיים בהיסטוריה הישראלית. כך למשל, ליד הדו"ח של בן משה מונח מסמך נוסף מימי משפט אייכמן. במסמך מבקשת משטרת ישראל מאנשי מס הכנסה "הקלה במס בעבור פלטות פיברגלאס משוריין בסיבי זכוכית". היו אלו הפלטות שיצרו את תא הזכוכית הזכור שבו ישב הנאשם אייכמן בדיוני משפטו. פקיד המכס סירב להתרשם מפעמי ההיסטוריה, וציין ביובש כי "הלוחות הנ"ל הם חלק ממבנה שהוא אינו סחורה, לכן אין אפשרות לדון בבקשה במסגרת סעיף 27 ד(1) לחוק מס קניה. אי לכך יש לענות בשלילה לבקשת משטרת ישראל".

מוזיאון המסים החדש פועל באגף צדדי, כמעט נסתר של בניין כלל, השוכן סמוך לשוק מחנה יהודה. זהו גלגולו של מוזיאון המסים הישן, ששכן מ-1964 עד 2006 בבניין ברחוב אגרון. הבניין ההיסטורי נמכר על ידי המדינה ונהרס לטובת פרויקט מגורים יוקרתי והמוזיאון נסגר. בשנתיים האחרונות השתכנעו באגף הכנסות המדינה במשרד האוצר שיש מקום לפתוח את המוזיאון מחדש, ולפני יום העצמאות הוא נפתח לקהל. מקימי המוזיאון - מירה דרור, שניהלה את המוזיאון הישן, ד"ר נירית שלו-כליפא, חוקרת ביד יצחק בן צבי ששימשה יועצת להקמת התערוכה והמעצב עופר קוטלר, הקדישו בתערוכה אגף להנצחת המוזיאון הישן. במובן הזה זהו "מוזיאון על מוזיאון". כך למשל, השלטים "נא לא לעשן" ו"אל תיגע במוצגים" שהיו תלויים על הקיר במוזיאון הישן מצאו את מקומם בוויטרינה של החדש. השלטים עשויים עץ וגזורים ביד נעשו בידי האמן אברהם מנדאל, שייסד וניהל את המוזיאון הישן רוב שנות קיומו.

המוזיאון הקטן הוא אוצר לציידי אנקדוטות היסטוריות, במיוחד כאלו הקשורות לגבולותיה הימיים של המדינה. ניתן למצוא בו למשל, פתקה קטנה שנתלשה מפנקס ביום 14.5.1948, יום הכרזת המדינה. באותו בוקר הגיע זאב שחם, מפקד פלוגה בגדוד הרביעי של הפלמ"ח, לנמל יפו. שוטר הנמל הערבי הסכים להעביר את הנמל לידי הכוח בתמורה לקבלה. שחם שרבט על הפתק את שמו של השוטר ושמות שלושת השוטרים שאתו וציין: "אנשים אלו עובדי הנמל וקונהו מידם". כך עבר הנמל לרשותה של המדינה שזה עתה נולדה. שחם הפך לימים לשוטר המכס הראשון של ישראל.

אבל לצד האנקדוטות יש באוספי המוזיאון גם פריטים ארכיונים חשובים מאין כמותם לתולדות הארץ. כך למשל, נמצא במקום אוסף נדיר של תמונות משיפוץ נמל חיפה על ידי הבריטים בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת. השיפוץ הסתיים בשנת 1933, אך הטקס החגיגי להשקת הנמל המחודש בוטל מאחר ובאותו היום פרצו בחיפה מהומות בין ערבים ליהודים. 40 שנה מאוחר יותר, כאשר רשות הנמלים ביקשה לשפץ את הנמל הישן, גילו העובדים באחד המחסנים שלושה שקים גדולים. "מישהו החליט לבדוק מה יש בפנים לפני שזורקים ומצאו שם אוצר", מספרת דרור. האוצר היה אוסף של 200 התמונות שמתעדות את אחד הפרויקטים ההנדסיים הגדולים שהובילו הבריטים בארץ. במוזיאון מצוי גם הספר היחידי שמתעד את תהליך שיפוץ נמל יפו ב-1935. ספר אחר שמוצג מכיל את רישומי התנועה הימית בים המלח בתקופת המנדט.

בחלק אחר בתערוכה מוצגים מסמכי המס של שועי הארץ. ב-5 בינואר 1949 מסר "דוד בן גוריון, ראש הממשלה, תל אביב" הצהרה על הכנסותיו: "605 לירות ו-825 מיל". בטופס אחר התבקש אחד, יצחק בן צבי, לתת "תיאור מדויק על התעסקותך". "נשיא המדינה", נכתב בפשטות. דרור מסבירה שחלק מתפישת העצמאות בשנותיה הראשונות של המדינה היה שאין מה להסתיר. לכן נהגו הרשויות להדפיס ולפרסם את רשימת כל הנישומים וסכום המס ששלמו, כך שניתן היה לדעת על הכנסותיו של כל אזרח במדינה. גם הכרכים אלו מצויים במוזיאון. בקיר אחר, המכונה "הקיר האופטימי", מוצגים המסים שנעלמו, "היטל עינוגים" (60 פרוטות לרוכש כרטיס קולנוע), מס שעשועים, מס בולים ומס העיזבון.

אבל כצפוי, הקיר הזה הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. חלק ניכר מהתערוכה מוקדש למכתבי תלונה ומחאה של אזרחים נגד פקידי השומה. "שלשום זכיתי בעיקול מכשיר הרדיו הנמצא בדירתי עבור חוב ארנונה על ‘בניינים חקלאיים' שלמיטב ידיעתי אין לי", כותב לא אחר מאשר שר המסחר והתעשייה פרץ ברנשטיין באפריל 1955, לממונה על הכנסות המדינה. אך ברנשטיין רואה את חצי הכוס המלאה: "הטלתי על מזכירי לברר את העניין המוזר הזה, אך רציתי שגם אתה תהנה מסימני המורל אשר מגלים פקידי האוצר". במסמך אחר פונה ראש עיריית ירושלים, דניאל אוסטר, לפקיד השומה ומסביר שהפיצוץ ברחוב בן יהודה בפברואר 1948 גרם לנזק כבד לבניין שברשותו, "אשר תיקונו עלו בסכום כה גדול שלא מגיע ממני כל מס הכנסה". "אני מסכים, לא ישלח מפרעה", כתב הפקיד בכתב יד בשולי המכתב.

המסמך החשוב ביותר במוזיאון הוא ככל הנראה מכתבו של בן גוריון, שהפך ברבות הימים למסמך מכונן בפמיניזם הישראלי. "חתמתי היום על הצהרת העובד(ת) לצורך קביעת נכויי המס", כותב בן גוריון ב-1953 לשר האוצר, "בהצהרה בסעיף 4 נאמר שם בעלי/אשתי. לדעתי יש להגיד אישי/אשתי. במילה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת את כבוד האשה השווה לגמרי בזכויותיה לאיש. תעשו כדברי הושע הנביא: "והיה ביום ההוא - תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי".

במשרדה של דרור שמור ספר המיסוי של עזה, בעזרתו היא מראה את כוחו של המס. בכל פעם שהרצועה עוברת מצד אחד למשנהו נמתח קו אדום בספר, מתחתיו מצוין השליט החדש וגביית המס נמשכת כרגיל. כך במבצע קדש ב-1956, שוב לאחר זמן קצר עם הנסיגה הישראלית. קו נוסף נמתח ב-1967. "הספר פה כי עברו למחשב, הרי לא הפסיקו לגבות מס", מציינת דרור.

בין אוספי המכתבים אפשר למצוא בובות בדמויות אנשי מכס בתקופות שונות, עדויות ארכיאולוגיות לגביית מסים בתקופות קדומות וגם שלל אמצעים אסורים שהוחרמו על ידי המדינה - משולחן רולטה ועד מכשור ביתי לזיקוק אלכוהול.

במוזיאון ניתן גם מקום של כבוד למכתבי התלונה של כמה מהאוחזים בעט המוכשרים ביותר בארץ, שניצלו את כישרונם כדי להביע מחאה נגד פקידי המס. חוקר הספרות ברוך קורצוויל כותב, למשל, ב-1955 לפקיד השומה שלו: "הנני ממנה אותך לקיסר יפאן והאוקיאנוס השקט. מינוי זה הוא מציאותי בדיוק כמו הערותיך על הכנסתי ב-7000 ל' לשנה... זו תשובתי היחידה והאחרונה לכל מעשיכם השרירותיים והאכזריים". "אינני סוחרת, אינני חנוונית, אפילו אינני פקידה", מוחה המשוררת לאה גולדברג במכתב אחר מ-1953, "אני סופרת עברית המתקיימת משכר סופרים ושכר תרגום. הספר האחרון שתרגמתי הוא עבודה של חמש שנים (מלחמה ושלום לטולסטוי)... אחרי ששלחתי מה ששלחתי בעת האחרונה אין לי עכשיו כסף". מתחת לארבע המלים האחרונות מתוח קו.

אמיל סלמן
דוד אלדן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו