בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם את באמת רוצה להיניק?

תמונתה של ג'יימי לין גרומט ב"טיים" העירה דיון על הנקה ממושכת וחשיפת שדיים. אבל היא לא עירערה בכלום את הנחת הברזל לפיה הנקה היא צו טבע. שני ליטמן, אמא שאינה מיניקה, באה לערער

204תגובות

אני אמא מספיק טובה. ולא הינקתי. לא עד גיל שלוש, ואפילו לא עד גיל שלושה חודשים. בעצם, בקושי שלושה ימים. אחרי שלושה ימים קרה לי נס: ראיתי לראשונה את עינייה היפות של בתי הבכורה. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. זה קרה בזכות העובדה שהחלטתי להפסיק להיניק אותה. בשלושת הימים הראשונים לחייה כל מה שראיתי היה עורף קטן ומריר, שהיה צמוד לפטמה הפצועה שלי במשך שעות ארוכות, מייגעות וחסרות תוחלת.

פתאום, כשהאכלתי אותה בבקבוק, גיליתי שיש לה עיניים נהדרות. לראשונה הרגשתי שנולדה לי תינוקת, ולא בעיה שצריך לפתור. ברגע שהפסקתי להיניק, נהפכתי ממכונת האכלה ממורמרת, כואבת ומתוסכלת לאמא שיכולה להעניק לבתה גם חום ואהבה, סבלנות ותשומת לב, כי שמרתי על עצמיותי ויכולתי לקחת מדי פעם גם הפסקה מהתפקיד החדש והתובעני שהוטל עליי. והדבר החשוב ביותר: אביה של הילדה, שציפה לה לא פחות ממני, יכול היה לקחת חלק שווה בגידול ובטיפול בבתו.

הוויתור על ההנקה איפשר לנו להאכיל את בתנו ברוגע, ולה להיות מוזנת כמו שצריך ולא להישאר רעבה ולא מסופקת. היא ישנה לילות שלמים מגיל שבועיים, ואני לא זוכרת אם אי פעם שמעתי אותה בוכה.

אבל במקביל הכנסתי לחיי גם תיבה שלמה של רגשות אשם ומבטים מלאי תוכחה. כשעמדנו לחזור הביתה ממלונית היולדות בבית החולים ביקשתי מהאחות - שהדריכה הורים חדשים איך לטפל בתינוק בבית - שתסביר לי כמה תחליף חלב צריך לתת לתינוקת. "אסור לי לספק לך את המידע הזה", הכריזה, ובלחש הוסיפה - אנחנו לא אמורות לדבר על שום אפשרות אחרת, מלבד הנקה. כשהתעקשתי, אחרי ששאר המאזינים התפזרו, היא הסכימה ללחוש במהירות כמה מ"ל מים ואבקה עליי לערבב ובאיזו תדירות להאכיל, כאילו היא מגלה לי את סודות הקבלה.

שני ליטמן, התינוקת שלה ושער הטיים

כמה ימים אחר כך טיילתי עם התינוקת ברחוב ופגשתי בחברה טובה ואמה. האם התעניינה בתינוקת המתוקה ושאלה איך אני מסתדרת עם ההנקה. כשאמרתי בשמחה שאני לא מיניקה ולכן אין שום בעיה, היא הפנתה לי את גבה והתרחקה בהפגנתיות.

בשלוש השנים שחלפו בין שתי הלידות שעברתי הובהר לי שאני די לבד עם הבחירה הזאת. לא נתקלתי באף אשה מבנות דורי שלא היניקה, מלבד נשים שעברו ניתוחי הגדלת חזה או הקטנת חזה, ועבורן הדבר פשוט אינו אפשרי מבחינה פיזיולוגית. אפילו אימהות לתאומים שאני מכירה התעקשו לעשות את הבלתי אפשרי ולהקריב עצמן על מזבח חלב האם. כל האחרות, בין אם אהבו את זה ובין אם זה היה סיוט מבחינתן, היניקו, לפחות בחודשים הראשונים. אלה שנהנו מכך דיברו על חוויה נפלאה שקשה לתאר וקשה להפסיק. אלה שלא אהבו את זה חשפו את העובדה הזאת בלחש, בטון מתנצל, ורק לאחר ששמעו שאני לא הנקתי מבחירה מוחלטת.

לכן, ללידה השנייה כבר הגעתי מוכנה ומצוידת בהרבה סימני שאלה שלצדם ניצנים (קטנים מאוד, אני מודה), של רגשות אשם. האם אני מפספסת משהו? יצרתי קשר מבעוד מועד עם יועצת הנקה, וביקשתי ממנה לבוא לפגוש אותי מיד לאחר הלידה. היא היתה נהדרת, והקדישה לי כארבע שעות, במהלכן ניסתה ללמד אותי טכניקות שונות שיאפשרו לתינוקת לינוק מבלי לגרום לי לייסורים קשים, ומבלי להישאר רעבה. ביומיים שלאחר מכן היא התקשרה כל כמה שעות לבדוק איך הולך. כמעט אף פעם לא עניתי לטלפון. היא לא התייאשה. אחרי יומיים הגיעה לביקור נוסף, ואפילו לא גבתה עליו תשלום. כשראתה שאני עדיין לא מיניקה בחדווה ניסתה למצוא סיבות פיזיולוגיות. אולי הלשון של התינוקת קשורה? (יש דבר כזה). אולי צינורות החלב שלי סתומים? לא.

אני ידעתי את התשובה. המפקד, אין לי מוטיבציה.

יועצת ההנקה המתוקה היתה נהדרת משום שעזרה לי לרדת מהעץ. זה בסדר, אמרה בלחש. נדמה לי שראיתי נצנוץ של דמעה בעינה. גם מה שנתת לתינוקת עד עכשיו זו מתנה. נפרדנו כידידות.

במסדרון מחלקת היולדות פגשתי אשה שילדה את בנה הראשון באותו יום שבו ילדתי את בתי הקטנה. היא נראתה אומללה ומרוטה. "אני לא מצליחה להיניק", לחשה לי בייאוש. "אז תפסיקי לנסות", אמרתי, "את ממש לא חייבת". "באמת?", שאלה בתדהמה. סיפרתי לה שאם תתן בקבוק התינוק שלה לא ימות מהרעלה. היא נראתה כמי שהוקל לה. יומיים אחר כך פגשתי אותה בתינוקייה והיא סיפרה לי בגאווה שברגע שחדלה לחשוב שהיא חייבת להיניק, פתאום זה הסתדר וההנקה נעימה וקלה לה.

נשים שאינן מיניקות לא צריכות בדרך כלל שיגידו להן שהן לא בסדר. הן חשות זאת בעצמן מהר מאוד. מה נותן לנו את התחושה הזו, עוד לפני שהפכנו לאימהות?

דינת ציזנר-כ"ץ, בת 40, היא אם לשתי בנות, הגדולה בת 9 והקטנה בת 4. היום היא מודה כי נשבתה במיתוסים. "לפני הלידה לא ידעתי כלום. הייתי כמו ספוג. בבית החולים אחד הדברים הראשונים שאמרו לי זה תניקי, כי זה מאוד חשוב. מכיוון שגם ככה לא האמנתי שמעכשיו יתנו לי לגדל ילדה, אז ברגע שאומרים שזה מה שאת צריכה לעשות כדי להיות אמא טובה, את מאמינה. המשוואה נראתה ברורה ופשוטה. כל בית החולים היה מלא פוסטרים בצבע לילך של אם מניקה את תינוקה.

"הבת שלי נולדה לפני הזמן, במשקל 2.400 ק"ג ובימים הראשונים כל הזמן ירדה במשקל. הייתי איתה שמונה ימים בבית החולים בגלל שהיתה לה צהבת ולא הצלחתי להיניק, והיא לא הצליחה לינוק כי היא היתה נורא חלשה בגלל הטיפול. זה היה מעגל קסמים, היא נחלשה יותר ויותר. לא הצלחתי, לא ידעתי אם זה נכון או לא ולא ידעתי כמה היא אוכלת. ביקשתי עזרה מיועצות ההנקה, פחדתי שהילדה תמות מרעב. והן אמרו לי תנסי שוב ותנסי שוב".

ציזנר-כ"ץ לא ראתה אפשרות אחרת. "הרגשתי מאוד אשמה, כי היה נדמה לי שכל האמהות מצליחות להיניק". בבית החולים אמרו לה שאם התינוקת לא תקבל קולוסטרום (רכיב שנמצא בחלב האם רק בימים הראשונים ללידה) היא תיחלש עוד. "יועצות ההנקה בבית החולים נתנו לי את התחושה שאם אני לא מניקה אני אמא גרועה, שחושפת את הילדה שלה למחלות ונותנת לה תמ"ל (תרכובת מזון לתינוקות, ש"ל), מלה שתמיד נאמרה בזלזול. הכי גרוע היה שהן טענו שההנקה היא חיונית ליצירת הקשר בין האם לתינוק, כאילו שאם לא אניק - לא יהיה לי קשר טוב עם הילדה. אף אחד לא התחשב במי אני, ואם זה בכלל מתאים לאופי שלי, להיניק". אחרי כארבעה ימים באה העובדת הסוציאלית של בית החולים. "היא אמרה לי, אף אחד לא ייקח ממך את הילדה אם תתני לה בקבוק. שלושה חודשים המשכתי לנסות, ממש עבדתי בזה. אבל לא אהבתי את זה".

אחרי שעיכלה את החווייה החליטה ציזנר-כ"ץ לפרסם רשימה בפורומים של הריון ולידה, על מנת לשתף אימהות אחרות במה שעבר עליה. היא נתנה לרשימה שלה את הכותרת "די לטרור ההנקה", ולא שיערה אילו תגובות נזעמות תעורר. חלק מהמגיבות טענו שכותבת הרשימה היא בכלל "טרול", כלומר בעל אינטרס שכתב רשימה לא אמיתית, ושמדובר בתרגיל יחסי ציבור של יצרניות תחליפי חלב. ציזנר-כ"ץ מיהרה לפרסם כמה פרטים אישיים על עצמה, כדי לאשש את זהותה ולהבהיר שהיא לא עובדת בשביל אף אחד. יועצת הנקה ותיקה שנחשבת לגורו בתחום כתבה לה בתגובה: "אל תמנעי מתינוקות אחרים את מה שלא הצלחת לתת לילדה שלך", כאילו שציזנר-כ"ץ מאיימת על כלל אוכלוסיית התינוקות.

הצלחת להרגיש שלמה עם עצמך על הבחירה לא להיניק?

"אף פעם אל תמעיטי בערך השנאה העצמית של אימהות. במשך שנה וחצי אחרי זה היתה לי תחושה מאוד עמוקה של כישלון. עד היום כשאני רואה אימהות שמניקות אני מקנאה, כי זה נראה לי חוויה יפה ועוצמתית, אבל לא בכל מחיר. אני דואגת לא להקיף את עצמי באימהות טוטאליות. אבל יש דיבור בגינה, תמיד תהיה מי שתשאל - את מיניקה? אה, את נותנת בקבוק... זו אמירה שיש לה סאב-טקסט. המניקות תמיד יגידו: הגודש הורג אותי, אבל אני לא יודעת איך אי פעם אני אפסיק להיניק, אני מרגישה כל כך מחוברת. כשנולדה הילדה השנייה כבר ידעתי שזה קשה וגם שזה לא באמת הכרחי, כי ראיתי שהראשונה יצאה בסדר גמור למרות שלא ינקה. הבנתי שהרבה יותר קריטי לילד לגדול עם אמא שקשובה לו מאשר עם אמא שעסוקה בטכניקה ובכלל לא רואה אותו".

איך אפשר להסביר את העובדה שנשים חוששות להודות שהן אינן רוצות להיניק ונאבקות בעצמן ולעשות משהו שגורם להן סבל כה רב? הנה דוגמה להסבר מתנצל כזה, שפרסמה כותבת באחד הפורומים באינטרנט: "אני לא מיניקה, משום שלא הצליח. מאוד מאוד רציתי אבל ההנקה לא התקדמה... התגלגלו עניינים כך ששאבתי חודשיים ואחר כך עברנו לתמ"ל. הדבר שהכי קשה לי עם חוסר ההנקה הוא הניתוק שיש בין החיבוק לאוכל. למה אני מתכוונת, התינוקת בוכה והרצון הבסיסי שלי זה לרוץ לחבק אותה, אבל במידה והיא רעבה, קשה לחבק תינוק (בייחוד קטן) ולהכין תמ"ל. אז יש עיכוב... זה קורע אותי בכל פעם מחדש. יש בי תקווה שבהמשך, כשייוולדו לה אחים או אחיות אני אצליח להיניק".

ד"ר הילה העליון, מרצה בתוכנית ללימודי משפחה במסלול האקדמי במכללה למינהל ומרצה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, סבורה שהקושי להחליט שאינך רוצה להניק תלוי בקשר רופף עם הגוף. "ראשית ההיכרות של נשים עם גופן, ובמיוחד עם השד, קשורה בתענוג מיני, משיכה ופיתוי. השד האסתטי קודם לשד השימושי. עם זאת המסר הכפול על אודות השד מופיע במהלך ההריון ולאחר מכן בלידה: הפעם המסר הוא על שד שאיננו מיני. החוקרת מרגרט לירוי בספרה 'הנאות - האמת על מיניות האשה', טוענת כי אמהות מבכירות לומדות מהר לקרוא מסרים ישירים ועקיפים אודות עמדות ציבורית ורפואיות ביחס לשד. הן לומדות שהנקה היא ביטוי נפלא לטיפוח אימהי, דרך לחיזוק המערכת החיסונית של התינוק, אמצעי להתקשרות עם התינוק באמצעות מגע ועוד. כך שלאחר הלידה הופך השד לאתר מטריאלי שמתנקזים אליו מסרים כפולים, שד מיני לעומת שד א-מיני, הקשור בטיפוח ובהזנה. נשים שאינן מניקות חשודות בהימנעות מהתפקיד האימהי הקנוני של הזנת ילדן. אך חמור מכך, הן נחשדות בהעדפת צורכי גופן (אי נוחות, סירוב להימנע ממזונות מסוימים בשל ההנקה, כאב ואי שליטה בזמנן) על פני הצרכים של התינוק".

העליון אומרת שכאשר אשה בוחרת שלא להיניק, היא מיד מרגישה שעליה לספק הסבר טוב לכך. "נשים רבות שאינן מיניקות ונשאלות על כך לא יסתפקו במשפט פשוט אחד, 'לא רציתי להיניק', אלא יגבו את בחירתן בהסבר מפורט שיכלול את כל המניעים שיצדיקו החלטה זו. בהקשר זה מעניין גם הפיתוי המובטח לאשה מניקה שהיא תשוב למידותיה ולגזרתה, מהר יותר מאשה שאיננה מניקה". משרד הבריאות אף מציין זאת בפירוש ובאותיות מודגשות בהנחיות ההנקה שהוא מפרסם: "כשאת מניקה, את מאפשרת לעצמך: חזרה למשקל הקודם - הנקה שורפת קלוריות!". מרילין יאלום בספרה "ההיסטוריה של השד", מזכירה את האמזונות, אשר כרתו שד כדי לשפר את כישורי הקשתױת שלהן. כלומר ההחלטה לוותר על השד, כמוה כקישור לגבריות.

עידוד ההנקה הוא סיפור של נשים, וגם של גברים שלפעמים שמחים מאוד להטיל את האחריות הבלעדית להזנת תינוקם 12 פעם ביום על האם. אבל הגברים שאולי רואים בהנקה פתרון נוח שמאפשר להם להמשיך לישון בשלווה בלילות, מוכנים לסבול את זה רק בין ארבעה קירות - בשום אופן לא בגלוי. העליון מזכירה כי ישנן חוקרות הטוענות כי בחברה שבה שולטים ערכים גבריים ביחס לגוף האשה, לא מתקבלת בשמחה התזכורת על אודות הייעוד המקורי של השד כאיבר הזנה, ובמקביל עולה חשש מאפשרות קיומה של חושניות ביחסי אם-תינוק. לכן, עם כל החיבה להנקה, נשים מתבקשות שלא לחשוף את שדיהן בפומבי. אלא אם כן מדובר בשער של מגזין.

להעליון חשוב להדגיש שהיא אינה מתנגדת להנקה, רק לכפייתיות הכרוכה ביחס החברה אליה. "נשים רבות מוצפות בתחושות של אושר וקרבה בזמן ההנקה, ועבורן הנקה היא מצב טבעי ורצוי. אך חשוב לסמן דווקא לנשים המתקשות להיניק, החשות שהנקה מרחיקה אותן מתחושת שליטה והן חוות אי נוחות, פציעה ודימום, כי הן יכולות לבסס את אמהותן השלמה והמלאה גם באמצעות הזנה דרך בקבוק".

גם פרופ' ניצה ינאי, מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באונ' בן גוריון וראש התוכנית ללימודי מגדר בה, חושבת שהדבר הכי חשוב הוא יכולת הבחירה האישית והמשפחתית בנוגע להנקה. היא מדגישה שיש קשר סמוי מן העין בין תיאוריות מדעיות לבין צורכי השוק. "ההנקה, שנתפשת כחלק מהאימהות הטבעית, קשורה מאוד לתנאים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים. למשל בארה"ב בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה רצו להחזיר את הנשים הביתה כדי לפנות את המשרות שהן איישו כשהגברים יצאו לקרב. אז רואים פתאום הופעה של תיאוריות פסיכולוגיות שתומכות בהנקה ומעודדות הנקה ושאומרות שזה חשוב לאם ולרווחה הפסיכולוגית של הילד. יש מתאם גבוה בין תנאי השוק לבין תיאוריות פסיכולוגיות על חשיבות או אי-חשיבות של ההנקה. בשנות ה-70 תיאוריות מתחילות לדבר על הסכנה שבהנקה, ועל יצירת תלות פסיכולוגית, ועל הסכנה שבקשר התלותי מדי בין האם לילד, משום שרצו שנשים תצאנה לשוק העבודה. פתאום אמרו לנשים, בקבוק זה אפילו טוב יותר". אחד מהם, רופא הילדים ד"ר בנג'מין ספוק, תמך אדוקות בהנקה בשנות ה-50 ולקראת שנות ה-70 ריכך את עמדתו. "אנשים חושבים שהנקה קשורה לאינסטינקט נפשי ולבריאות הילד, ולא שמים לב שיש תנודות בתיאוריות כל הזמן", אומרת ינאי. "גם המחקרים הרפואיים הולכים באותו קו".

את יכולה לשער מה הגורמים לתמיכה אגרסיבית בהנקה?

"כיום הטרנד הבריאותי מאוד חזק. יש חזרה לתיאוריות שמדברות על בריאות ועל חשיבות הטבע וחזרה לטבע, ואלה דברים שמחזירים את הנשים להיות משועבדות לבית ולטיפול ולקשר עם הילד, ופחות מאפשרים להן חיים של קריירה ועבודה ועצמאות יצירתית. זו אידיאולוגיה שקושרת טבע עם נשיות והנקה. כשבעצם זה צריך להיות שבכל משפחה האשה והמשפחה מחליטה מה נכון לה. התיאוריות או האמונות תמיד נטועות במערכת פוליטית של אינטרסים, על פי רוב כלכליים. לכן צריך לפתח ביקורתיות כלפי המערכת שכולנו שבויות בה. אנחנו נוטים להישבות בשיח המדעי שנתפס אצלנו כאבסולוטי".

איך את מנתחת את המצב היום בישראל? האם אכן השפעת הטרנד הבריאותי היא חזקה כל כך?

"המצב בישראל הוא מאוד הטרוגני. לא הייתי אומרת שיש קו מאוד ברור. אני רואה סביבי גם אצל הסטודנטיות כל מיני אסטרטגיות. אני רואה סטודנטית שמגיעה לאוניברסיטה עם בן הזוג שלה והוא יושב בחוץ עם התינוק, והיא יוצאת מהשיעור להיניק וחוזרת להרצאה. אני שומעת הרבה מאוד אחרות שבכלל לא נשאבות לתוך השיח הבריאותי שעכשיו מוצמד לאידיאולוגיה של הנקה. אולי גם בגלל ההשפעה של רעיונות פוסט מודרניים, והאפשרות לחשוב על תיאוריות שונות במונחים של שיח, במונחים של כוח".

דוגמה מעוררת מחשבה למהלך של עידוד הנקה הנובע מצרכי תקופה מסוימת, הביאה האנתרופולוגית והסוציולוגית ד"ר שחלב סטולר ליס ז"ל, במאמרה "כך אגדל תינוק ציוני". סטולר ליס בדקה ספרי ייעוץ להורים שנכתבו בשנות המדינה הראשונות. נימוקים לאומיים מפורשים בזכות ההנקה הופיעו בספר "התינוק: מדריך רפואי", שכתב ד"ר דוד מרגלית ב-1957. "ד"ר מרגלית קרא לאמהות לסבול ולהמשיך להניק כי שכרן, ובמשתמע גם שכר האומה כולה, יהיה ילד חזק ובריא. מרגלית אף קרא להקים 'בנק לאומי לחלב אם', כדי להגדיל את מספר התינוקות שיקבלו את חלב האם החיוני לבריאותם".

על רקע סיפור זה מעניין לחשוב שוב על עיתוי הצעת החוק של ח"כ דני דנון מהליכוד, לאסור שימוש בתחליפי חלב במחלקות הלידה בבתי החולים, שעלתה לפני כשלושה חודשים לדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת. האם גם כיום ישנו ניסיון להגדיר כיצד יש לגדל תינוק ציוני? האם הבחירה שלא להניק, בנוסף לכל התארים המפוקפקים האחרים שנקשרו בה, תוגדר בקרוב גם כמעשה אנטי-ציוני?

features@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו