בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין נאורות לפחד קמאי: יממה עם ותיקים וזרים במוקד העימות בשכונת שפירא

מובן שיש להפגין נגד גילויי אלימות וגזענות ולגנותם. אבל ביקור בשכונה, שנדמה שצועדת אל פיצוץ בלתי נמנע, מגלה גם את המחיר הכבד שמשלמים התושבים

91תגובות

מפתה, ואולי מפתה מדי, להתחיל ב"פיצוץ במסילה". הצירוף הלשוני המרהיב הזה, המתנוסס על שלט הפיצוצייה שבפינת הרחובות סלמה-מסילת ישרים - צירוף שכמו נוצר כדי להתפוצץ בפרצופו של הרמח"ל (מחבר ספר מוסר יהודי בשם זה) ולהראות לו לאן הגענו ומאיפה משתינים חיי הלילה שלנו - מקבל בימים אלה משמעויות נוספות, מטרידות, אולי נבואיות. לפני שבועות אחדים, במתקפת שנאה, הושלכו בקבוקי תבערה אל בתי עובדים זרים בשכונת שפירא, וכן אל גן ילדים השוכן אף הוא, למרבית האירוניה, ברחוב מסילת ישרים. בלשון התקשורת: "נזק רב נגרם לרכוש, אך לא היו נפגעים בנפש".

יצאתי לשוטט בשכונה השבוע, ביום רביעי. יום לאחר עוד אחת בשורת הפגנות: מהן נגד מדיניות הממשלה בשאלת מסתנני העבודה והעובדים הזרים, מהן נגד העובדים הזרים עצמם ומהן בניסיון להביע הזדהות עם סבלם ולהוקיע קולות גזעניים. אני עצמי השתתפתי בכמה הפגנות שכאלה בשנים האחרונות. השתתפתי כי חשתי שזו חובתי כאדם, כהורה, כאזרחית ישראלית. עדיין, אני סבורה שיש לצאת ולהפגין נגד כל גילוי של אלימות ונגד גזענות, ועם זאת, זה זמן מה שאני מבינה כי מי שאינו חי בשכונת שפירא, או בכלל, בשכונות המשמשות מקלט לעשרות אלפי אנשים, אינו מודע למחיר הכבד שמשלמים תושביהן, ובכלל זה גם הפליטים ומהגרי העבודה עצמם.

שכונת שפירא אינה זרה לי. ביקרתי בה לא פעם, אם סתם כך מתוך אהבת השיטוט, אם כדי לבחון אותה כאופציית דיור, אם בביקור בדירתם מעוררת הקנאה של חברים (מיקומה של השכונה על גבעה והבנייה הנמוכה מזכות חלק גדול מן הדירות שבה בנוף עוצר נשימה, כזה הנשקף ממגדלים, "נוף של עשירים"). אבל היום, לראשונה, הלכתי לבקר אצל "האחר".

גדעון לוי ליווה במשך יממה מבקש מקלט מדרפור: הקור, הרעב, הייאוש

"האחר" הוא ד'. ד' בן 25, פליט אריתריאי, בעל רשיון עבודה. ד', כמו מרבית האנשים שעמם אדבר, ביקש שאשמור על אלמוניותו, ולכן לא אספר מאין אנו מכירים. רק אציין שאיננו זרים גמורים, ויש בינינו יחסי שלום-שלום של שנים.

ד' הוא סיפור הצלחה יחסי. יש לו עבודה קבועה, שכרו הוגן ויותר ויש לו היכן לגור. לעומת אנשים החיים בגינה ציבורית, בחצר אחורית, או עם עשרה שותפים, ד' הוא עשיר מופלג החי בארמון. ארמונו היא דירת קרקע של שני חדרים (אפלולית, מצוחצחת, עמוסה בפריטי הצלוב והבתולה), שהוא חולק עם זוג נשוי, בן דודו ורעייתו. ד' הוא בחור שקט מאוד. קרוביו אינם דברנים, ואפילו הטלוויזיה וגיבורי הטלנובלה העדים לשיחתנו מושתקים. למרות זאת, השכן ממול - "איש מרוסיה שרב עם אשתו כל היום", כפי שד' מגדיר אותו - נוהג לצעוק עליהם "שיפסיקו להפריע ויחזרו לאפריקה". ד' הסביר לי כי בשביל השכן אין הבדל בינו לבין "האנשים בגינת לווינסקי, אלה ששותים ורבים".

אין לך קשרים עם האנשים האלה? לא קרה שאולי עזרת למישהו מהם? הבאת אוכל?

"יש שם הרבה אנשים. יעזור אם אני אביא אוכל לאחד?".

"אתם מרגישים שהישראלים בשכונה שונאים אתכם?".

"כן," אני נענית בתשובה לקונית. עם ד' אני משוחחת באנגלית. חריגה בתוך האנגלית המאוד בסיסית שלו המלה Segregation.

"זה לא קשור לזה שהם שחורים," מדגיש נ', בעל מקצוע חופשי, אחד התושבים האכפתיים והפעילים בשכונה, שאף הוא אינו מוכן להזדהות בשמו. "אני את הרומן שלי עם התקשורת גמרתי", הוא מבהיר. "בסוף, מה שלא יהיה, ואפילו בכתבות הכי אוהדות, אנחנו יוצאים גזענים. והבעיה היא לא צבע העור, או הדת, או אפילו המנטליות ¬ למרות שיש גם בעיה של מנטליות. זו בעיה של מסה של בני אדם ושל מחסור בתשתיות. וזו היתה אותה בעיה גם אם האנשים היו בלונדינים משוודיה - למרות שקשה לי לראות שוודים מחרבנים במרחב הציבורי".

מוטי מילרוד

אני שומעת את הכאב ואת התסכול של נ'. גם הוא רוצה לגלות איפוק שוודי, להניח בצד את עניין המנטליות ולהימנע משימוש במלים דוגמתה. "כבר השימוש במלה הזאת מסמן אותי כמתנשא", הוא מקונן ושולח אותי לרחרח את הגינות הציבוריות, מספר לי על הפרשות, על מזרקים ועל הלכלוך בימי ראשון שלאחר המפגשים ההמוניים (אלף איש בגינה) בשבתות. "פשוט אין לנו כאן מרחב ציבורי, אין לנו איפה להיות עם הילדים".

הגינות נקיות. הגינה המרכזית, שהוקמה לאחר מאבק תושבים במקום חוות שנאים מעוררת קנאה - אזור פתוח, חורשה יפה מוצלת, דשא מטופח, מתקני משחק וספורט חדישים. "טוב, בגלל המצב העירייה דואגת כל הזמן לניקיון. בשביל זה ראית את זה נקי", מסביר לי פעיל נוסף - נקרא לו ב'.

בשעת צהריים הגינה שלווה. דווקא היום אף אחד אינו ישן במגלשה ("את באה עם הילד והופ - ישן שם מישהו"), תופעה המוכרת גם מגינות בלב העיר. אם אחת, אפריקאית, חייכנית ומטופחת, מנדנדת שלושה ילדים מתוקים ומטופחים אף הם. התינוקת, כבת שנה, מקסימה בשמלה לבנה, צוחקת אל אחיה. כשאני שואלת אותה אם אינה עובדת, היא עונה - בעברית לא רעה - תשובת אם-במשרה-מלאה טיפוסית: "קשה עם ילדים קטנים". לאחר מכן היא שואלת אותי, שוב, כאותה אם,אם אני יודעת משהו על בית הספר "ביאליק". אני מספרת שזה נחשב לבית ספר מצוין הזוכה לשבחים ולפרסים. "אני לא יודעת. אומרים ילדים מרביצים", היא אומרת.

אני נפרדת ממנה ופונה אל אזור מתקני הספורט. שם חמישה גברים שחורים, קודרים ושריריים מתאמנים בתנועות מכניות, אטיות. הם אינם מעוררים בי פחד. הם לא נראים כמו חמישה מתוך "60 אלף גברים מיוחמים שבאו הנה בלי נשים", כפי שתיאר אותם ב', ומיהר להוסיף "וזה טבעי ואף אחד לא מאשים אותם בזה". גם על ארבעת מקרי האונס שאירעו בשכונות הדרום ונדחקו אל העמודים האחוריים איני חושבת, ולא על ההטרדות המיניות ("כל אשה בשכונה חווה את זה"). אולי זו הדחקה אל עמודיי האחוריים שלי.

תומר אפלבאום

ולמרות זאת, יש בי רתיעה. אל האשה פניתי בטבעיות, אך בפני החבורה הסגורה הזו של פנים חתומות אני חוששת להישמע מעושה, להצטייר כמין חוקרת קולוניאליסטית. אני מתביישת ואין לכך שום קשר להיותי אשה. נראה שאיני טיפוס עיתונאי מספיק. אני עולה על האופניים ורוכבת משם, לחפש את כל התופעות שנ' וב' מנו באוזניי: גרים ברחוב; מבשלים ברחוב; משתינים ומחרבנים ברחוב ובגינות; מתגודדים; ושותים.

אני מאמינה לנ' ולב', אבל איני מצליחה למצוא את התופעות. השכונה נראית ריקה, מנומנמת. האם זה נמנום פרוורי אופייני, או נמנומה של חיה טורפת? קשיש בכסא גלגלים חוצה את הכביש לאטו, והוא אינו היחיד: בשיטוט הקצר שלי בשכונת שפירא ספרתי לא פחות מחמישה כסאות גלגלים, וכשבעה בתי כנסת.

שני חובשי כיפה מורידים מהשיכון לרחוב ערימה של ג'אנק. שברי רהיטים, גוויית טלוויזיה, ארגזים. "משהו השתנה באחרונה בשכונה?", אני שואלת. "כן. פעם זאת היתה שכונה של מאמינים. הרבה בתי כנסת. היום יש הרבה סודנים, אתיופים, אריתריאים". "את האמת, אני לא מבדיל ביניהם", מודה האחד. גם אני לא, אני מודה בלב. אולי בצהריים, כשהשמש קופחת, התופעות מסתתרות בחצרות אחוריות ומאחורי התריסולים הסגורים? אולי דווקא היום התופעות הלכו לעבודה, או למקום אחר, או לישון ¬ כמו התינוקות במעון שמול ביתי, שבכו ובכו ובכו, ימים שלמים בכו ואז כשהזמנתי משטרה, ופתאום הפסיקו. נרדמו.

"רק מי שחי פה יודע מה זה", אומרת המרואיינת היחידה שמרשה לי לנקוב בשמה: חגית פרבר. פרבר, שהאירה לקראתי פנים ברחוב, היא מפיקה שהתאהבה בשכונה ובשכונתיות שלה. היא מכרה את דירתה ברחוב בזל, קנתה בית קטן ברחוב חכמי אתונה ואף הביאה אתה אל השכונה כמה חברים מהתקשורת. אלה הצטרפו אל חלוצים שקדמו להם, כמו האדריכל שרון רוטברד שבנה בשכונה בית מרשים ולא נובורישי - למשפחתו ולהוצאת בבל, שהקימה בת זוגו, עמית רוטברד. רק לפני עשור ופחות נסתמנה שכונת שפירא כהבטחה - יש יאמרו נווה צדק הבאה, ואחרים יאמרו נווה צדק של צדק חברתי ופלורליזם.

"מי שבא לכאן", מבהירה פרבר, "זה מה שמשך אותו. לא חיפשנו להיות הומוגניים. אני חייתי בעולם במקומות של אנשים מכל מיני תרבויות. זה לא מפחיד אותי, אין לי בעיה עם הצבע שלהם, אלא עם המאסות ועם זה שהם מדברים ערבית", היא אומרת. "למה זה מפריע לך?", אני שואלת. "כי אני לא מבינה מה הם אומרים, מה הם חושבים עליי. טוב, יכול להיות שחלק גדול מהם אוהבי ישראל".

כמו בשיחות עם נ' ועם ב', גם אצל פרבר אני חווה את תנועת המטוטלת, את התנודה שבין חשיבה נאורה לפחד קמאי ובלתי נשלט מן הזר. "תראי", היא ממשיכה, "בישראל, את נכנסת לחניון, לקניון, בודקים לך את הבגאז', בודקים את התיק. וכאן, נכנסים עשרות אלפי בני אדם, ממדינות מוסלמיות, ואף אחד לא יודע עליהם כלום ולא בודק אותם. מי הם? מה הם חושבים? זה מלחיץ אותי.מלחיץ אותי שאם תפרוץ אינתיפאדה שנייה, ובמקביל המצב שלהם ילך וייעשה יותר רע ולא יהיה להם מה להפסיד הם יצטרפו לצד השני - והרי גם כך הם חיים כאן בתת-תנאים".

מפרבר אני לומדת על הפטנטים האחרונים בהשכרת דירות בשפירא: "לוקחים דירת חדר ומשכירים אותה לפי ראש. במקום לקבל סכום גלובלי לוקחים מכל ראש 500 שקל. זה מוליד את השיטה השנייה של השכרת שבוע-שבוע. עשרה אנשים שוכרים דירת חדר, משלמים לפי ראש וחיים שבוע-שבוע. שבוע בפנים, שבוע בגינה. כך השוכרים מוזילים עלויות ובעל הבית מרוויח יותר. תאוות הבצע של הישראלים מעבירה אותם על דעתם".

"את מבינה את האבסורד?" היא שואלת, "בגלל השיטה הזאת הדירות מתייקרות וגם ישראלים שכבר רוצים לגור פה זה יקר להם. דירת חדר פה יקרה יותר מדירה בלב תל אביב!". "אז בעצם," אני מהרהרת בקול, מתפתלת למצוא נוסח ניטרלי, "בכל זאת יש בידי התושבים דרך לצמצם את מספר השוהים מהסוג הזה. הרי בידיהם הזכות להחליט למי ובאלו תנאים להשכיר את הדירות. אם הם לא יגדשו את הדירות ולא יפקיעו מחירים, יהיו אפריורית פחות שוכרים, וגם השוכרים לא יחיו בתת-תנאים. ואם..." - פתאום הבנתי מה אני עומדת לומר. השתתקתי. כשאחד הרבנים קרא לתושבי שכונות הדרום לא להשכיר דירות ללא יהודים ראיתי בזה גזענות.

"לא מספיק לראות מה קורה פה ביום", אמר כל מי ששאלתי. "תבואי בלילה, תראי". באתי. באתי אל שפירא כלילה הבא אל האוח, מצוידת במגן גברי. "את באה בלילה, את נכנסת, נועלת את עצמך במנעול". "אם אני צריכה לקנות משהו ששכחתי במינימרקט, אני עושה את זה מהר. מצמצמת מגע. לא מדברת עם אנשים".

את מפחדת?

"כרגע לא. יש לי שער. הדירה מסורגת היטב".

ברבע לעשר בערך, ברחוב הגדוד העברי, בואכה נווה שאנן, גבר (לבן) עומד על המדרכה ונועץ מזרק בזרועו. בשפירא לא ראיתי מראות מסוג זה. אולי באנו מוקדם מדי. אולי זה מסוג הדברים שקורים מחצות וצפונה. בין עשר ל 11 רחוב מסילת ישרים הומה. פה ושם, בקיוסקים, באור ניאון חיוור, אפשר לראות גם נשים, משפחות אוכלות, פה ושם אמא וילד, או אב נושא תינוק. אבל מרבית ההולכים ברחובות הם גברים, וככל שהשעה מאוחרת כך הם מתרבים, והנשים נעלמות, כמו בכישוף. נערים, בחורים, גברים. הם לא נראו לי שוחרי רע או מחפשי צרה. לבושים יפה, ליציאה. מדוכדכים, מדברים בטלפון. רובם ככולם היו שחורים, ובחושך אפילו יותר - הלילה הארור גזל מהם את תווי פניהם והפך אותם דומים זה לזה. גברים, גברים, גברים. פתאום, כמו שחצינו את דרך בגין, היה העולם מלא נשים.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו