בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השוואת השכר לנשים

בלי טובות, בלי אפליה

הנגרית אורית גורן יצאה לפני 14 שנה במאבק להשוואת שכרה לגברים. ניצחונה בשבוע שעבר בבג"ץ פרץ את הדרך לנשים רבות לעמוד על הזכות לשוויון

41תגובות

יום אחד לפני 14 שנה, בשיחה אקראית שקיימה עם אחד מעמיתיה למחלקת כלי עבודה בחנות הום סנטר שברמת גן, למדה אורית גורן על בשרה אפליה מהי. זמן קצר לאחר שהחלה בעבודתה כיועצת תמורת שכר חודשי של 3,500 שקלים, גילתה כי בעבור אותה עבודה בדיוק, הרוויח העמית 5,000 שקלים. בעוד ששכרה לשעה היה 17 שקלים, שכרו של עמיתה, הגבר, היה 26 שקלים. "זה קומם אותי", סיפרה אתמול, "בזכות מה הוא הרוויח יותר? הוא היה פחות מקצועי ממני, חסר ביטחון, וכשפנו אליו היה בא להתייעץ אתי. במה אני פחות טובה?".

המאבק האישי שבו פתחה לפני 14 שנים להשוואת שכרה, נגמר ביום חמישי האחרון בפסק דין פורץ דרך בבג"ץ - שפותח את הדלת בפני נשים רבות לעמוד על זכותן לשוויון. זאת לאחר שהרכב בראשות הנשיאה לשעבר דורית ביניש העביר את נטל ההוכחה לסיבה שמאחורי פערי השכר - מהנשים עצמן, אל המעבידים המפלים.

גורן, היום בת 47, חיה עם בת זוגה ושני ילדיהן באזור המרכז. כשהתקבלה לעבודתה, הגיעה עם רזומה מרשים של עובדת כפיים. בשאלון למועמדים נשאלה לדרישות שכר, וביקשה 3,500 שקל, ואותו קיבלה. באותה שיחה עם העמית לעבודה גילתה כי לא רק שהוא קיבל יותר, הוא גם ידע לבקש יותר, ודרש 6,000 שקלים בהליך המיון. "חשבתי שאם אבקש שכר גבוה לא ייקחו אותי לעבוד. כל הזמן היו לי בראש דברים שאמר לי מעסיק מהעבר: 'מה את חושבת, אני מעסיק אותך כי אני יכול לשלם לך 60% משכורת מזו של גבר'".

תחילה פנתה במכתב למנהל הסניף וביקשה להשוות את שכרה לשעה לזה של עמיתה. משלא נענתה, פנתה במכתב נוסף, ובו ציינה כי למיטב ידיעתה ישנם עובדים במחלקתה המשתכרים משכורת גבוהה משלה, דרשה לקבל מידע על אודות רמות השכר של העובדים במחלקה, והודיעה על התפטרותה בסוף אותו חודש, אחרי 4 חודשי עבודה. "הרגשתי שלא מתייחסים אלי, שרואים בי עוד מברג על מדף הכלים והעדפתי לא להישאר", סיפרה.

תומר אפלבאום

לאחר שהתפטרה, הגישה תביעה לפיצויים לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בגין שני חוקים. האחד, חוק שכר שווה - נועד להתמודד עם האפליה בשוק העבודה, ולפיכך קבע נטל הוכחה שמקל במידה רבה על העובדת, אך מוגבל לפיצוי ל-24 החודשים שקדמו להגשת התביעה. השני, חוק שוויון הזדמנויות - מחייב הוכחת קשר סיבתי בין היחס לעובד ובין "שיקול אסור" של המעביד (למשל, אפליה על רקע מין), ואולם לא מגביל את תקרת הפיצוי, ואף מטיל סנקציה פלילית על המעביד.

גורן זכתה בתביעה לפי חוק שכר שווה לאחר שלא עלה בידי הום סנטר להראות הצדקה לשכר הנמוך שקיבלה בהשוואה לשכרו של עמיתה הגבר באותו התפקיד. לזכותה נפסקו פיצוי בשל הפרשי השכר בסכום של כ-7,000 שקל לפי חוק שכר שווה, וכן פיצוי דומה על פי חוק שוויון הזדמנויות.

הום סנטר ערערה לבית הדין הארצי לעבודה, ותקפה את חיובה בתשלום לפי שני החוקים. גורן ושדולת הנשים הגישו ערעור שכנגד ותקפו את הסכום הנמוך שנפסק לטענתן מכוח חוק שוויון הזדמנויות. בעוד שערעורה של גורן נדחה, התקבל ערעור הום סנטר על הפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות.

שלוש שנים אחרי, ערערו גורן ושדולת הנשים על ההחלטה לבג"ץ - שנדרש להכריע אם עילת תביעה מכוח חוק שכר שווה - מקיימת באופן אוטומטי גם עילת תביעה מכוח חוק שוויון הזדמנויות. בפסיקתם מיום חמישי, הכריעו ביניש והשופטים יצחק עמית וניל הנדל כי אם יש פער גדול בשכר בין עובדת לעובד, כפי שהיה במקרה של גורן, הנטל עובר למעביד להסביר את סיבותיו, ואם הוא לא נותן טעם לכך, העובדת זכאית לפיצוי גם לפי חוק שוויון הזדמנויות, ללא הוכחת נזק.

על גורן, אגב, הפסיקה לא השפיעה. מכיוון שעברו 3 שנים מאז התקבלה ההחלטה בעניינה ועד שעתרה לבג"ץ, היא לא היתה זכאית לפיצוי נוסף. ואולם מבחינתה, זה לא הוריד מחשיבות הערעור. "זה היה מבחינתי מאבק עקרוני. חשוב היה לי להעביר את המסר לנשים אחרות - לא לוותר", היא אומרת.

"הרבה נשים חושבות שאין להן יכולת מיקוח", הוסיפה. "הן אומרות שהמעסיק עושה להן טובה שהוא מעסיק אותן, כי הן נכנסות להריון ויוצאות לחופשת לידה, ומטפלות בילדים. אני אף פעם לא הרגשתי שצריכים לעשות לי טובה כדי להעסיק אותי. האמנתי בערך של עצמי ותמיד עשיתי דברים לא קונפורמיסטיים - עיסוק בנגרות או עיבוד שבבים - כי ידעתי שאני יכולה. אנשים קטני אמונה מול מערכות ומוסכמות. במובן הזה אני מרגישה שניצחתי את ההיסטוריה". גורן פיתחה מאז קריירה בתחום הנגרות, ואף הופיעה בתוכנית טלוויזיה בערוץ 2 שעסקה בשיפוץ דירות. לדבריה, קיבלה תמיכה ועידוד לאורך כל הדרך. "אף אחת לא אמרה לי 'מה את צריכה את זה?'. דווקא שמעתי תגובות בסגנון 'היינו עושות את זה גם'".

פרופ' הדרה בר-מור, מומחית לדיני עבודה מבית הספר למשפטים במכללת נתניה, מציינת עם זאת כי מספר הנשים שתובעות את זכותן זעום. "נשים נרתעות מלתבוע על אפליה בשכר", היא אומרת, "הן בשל חשש מפני הסטיגמה של 'טרבל מייקר', שעומדות על זכויותיהן יותר מדי, הן בגלל קושי להוכיח את פערי השכר, והן בשל היעדר משאבים".

על פי נתונים שאספה שדולת הנשים, פערי השכר הפכו לבעיה כרונית. דו"ח "תמונת מצב חברתית 2011" של מרכז אדוה מצביע כי מאז שנת 2000 לא חל שינוי בפערי השכר, וכי שכר הנשים לשעה ממשיך להיות כ-84% משכר עמיתיהן הגברים.

בסקר שנערך בדצמבר 2010 עבור שתיל על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה, סברו 83% מהנשים הנשאלות כי על המדינה להתערב בשוק על מנת לקדם שכר שווה בין נשים לגברים. ואולם גם כשמדובר בעובדי המדינה עצמם, שתנאי השכר וההשמה שלהם נתונים לביקורת קפדנית יותר של רשויות המדינה וארגוני עובדים בהשוואה למגזר הפרטי - ואשר הנשים מהוות 65% מעובדיו - מתברר כי מתקיימים פערי שכר. במגזר הפרטי מהוות הנשים 47% מכלל העובדים, ואולם שיעורן הולך וקטן ככל שהדרגה בכירה יותר. בקרב המנהלים מהוות הנשים 34%, ואילו בדרגות הבכירות מספרן מצטמצם ל-18% בלבד.

לדברי ד"ר גלית דשא, מנכ"ל שדולת הנשים, למרות שחוק שכר שווה קיים מ-1964 ותוקן ב-1996, מעט מאוד נשים ניצלו עד כה אפשרות זאת. "נשים רבות אינן מדמיינות כי בישראל 2012 הן מרוויחות פחות מגברים שעובדים איתן", אומרת דשא ומציינת כי גם מי שחושדת שיש אפליה נתקלת בקשיים להוכיח זאת בגלל מדיניות של סודיות שכר. "המדינה צריכה לקחת אחריות על הפצת המידע, ולדרוש מהמעסיקים לראות נתוני שכר", היא הוסיפה. "אנחנו מקוות שהפסיקה תוציא לאור את הסוד הגלוי הזה המכונה אפליה בשכר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו