בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כתובת: פינת הרחוב

פרי דנילוב, הסובלת מעיוורון חלקי ועוד שלל מחלות, וכל הכנסתה 2,200 שקל בחודש, סולקה מדירת עמידר שלה. הסיבה: חוב לחברה המשכנת

34תגובות

כשפרי דנילוב מוכרחה לקנות תרופות, היא לוקחת נשימה עמוקה ועומדת ברחוב, לקבץ נדבות. בגיל 55 האופק היחיד שלה הוא אנשים רחמנים שישימו משהו בקופסת המטבעות. דנילוב סובלת מעיוורון חלקי. היא יכולה לראות רק עד חצי מטר קדימה, לא יותר. על כך קיבלה מהביטוח הלאומי 100 אחוזי נכות. בנוסף היא חולה בסוכרת, וכאילו אין די בזה היא עברה לפני חודשיים צינתור משום שגם הלב מתקשה לתפקד.

בשל מצבה, כל רופא היה ממליץ בוודאי על מנוחה, נפשית ופיסית. אבל המציאות שלה קובעת כללים אחרים לגמרי. לפני שבוע, כששבה לדירת הדיור הציבור הקטנה שבה היא חיה בעיר חדרה, גילתה שכל חפציה פונו משם החוצה. חברת עמידר ומשרד השיכון זרקו אותה לרחוב. לא צריך להמתין לתגובת המוזכרים מעלה כדי להבין שאין כאן רוע מכוון, רק כללים שצריך לעמוד בהם, ובעיקר אדם אחד חלש מאוד. לדנילוב יש חוב, גם לעמידר וגם למשרד השיכון, אלא שאין שום סיכוי בעולם שהיא תוכל לשלם אותו בבת אחת, וממילא החוב הצטבר בגלל מה שנראה מהצד במקרה הטוב כחוסר הבנה. מיד נגיע לזה.

בבוקר ההוא, כשדנילוב הבינה שפונתה מהדירה שלה, היא התעלפה לרגלי המבנה. היא לא זוכרת שראתה צו פינוי בשבועות שקדמו לפינוי, למרות שבהוצאה לפועל טוענים בתוקף שהיה אחד כזה. אבל גם אם היה, ייתכן שבשל ראייתה הלקויה פיספסה אותו. בכל מקרה, בזמן הפינוי לא נכחו במקום נציגי שירותי הרווחה או מישהו שיוכל לפחות לתמוך בה, והיא זקוקה לכל התמיכה שבעולם.

פינוי מוצדק או חוסר רגישות? דברו על זה בפייסבוק

נמרוד גליקמן

באשר לרקע לפינוי, להלן גרסה המשלבת את טענות שני הצדדים: דנילוב עלתה לישראל ב-1994 עם שני ילדיה. היא קיבלה אז מענק של 90 אלף שקל ממשרד השיכון לרכישת דירה, נטלה משכנתה והצליחה לקנות דירה קטנה בחדרה. כמה שנים מאוחר יותר, כשילדיה בגרו, היא עברה לגור עם בן זוגה בדירה של עמידר שהיתה רשומה על שמו. כשבן הזוג נפטר, ב-2008, בעמידר הכירו בזכותה של פרי למעמד של דיירת ממשיכה, אולם תבעו ממנה, במצוות משרד השיכון, להשיב בתמורה 190 אלף שקלים. דנילוב, שלא מסוגלת לדמיין אפילו סכומים כאלה, בדקה ומצאה שמדובר באותו מענק סיוע לדיור שקיבלה ב-94' ותפח לפי חישובי הממסד לכמעט 200 אלף שקל.

הדירה ההיא כבר מזמן לא רשומה על שמה, היא העבירה אותה לבתה שגם משלמת את המשכנתה, אבל המדינה רוצה את הכסף. יש היגיון תיאורטי בתביעה הזאת להחזר המענק, אולם לו היתה דנילוב יודעת בזמן שהיא חייבת למדינה כסף, היא היתה ודאי מטפלת בזה. עכשיו אין סיכוי שתוכל במצבה לשלם את החוב. כבר זמן רב שהיא וילדיה מתחננים לפני פקידי משרד השיכון להגיע להסדר תשלומים, אולם לטענתם מסרב המשרד לעשות כן.

והחוב העצום הזה הוא לא הצרה היחידה. במקביל נדרשה דנילוב לשלם 1,600 שקלים בחודש, שכר דירה לעמידר. מדובר בסכום הגבוה משמעותית מזה שאמורה לשלם אשה נכה. לטענת דנילוב, בעמידר אמרו לה שעד שייקבע הסכום הנכון, שלא תשלם. בין אם הטענה הזאת נכונה ובין אם לא, היא לא שילמה, הצטבר חוב גדול גם שם, והחיבור בין שני החובות הללו הוליד את הפינוי.

כל הכנסתה של דנילוב מסתכמת ב-2,200 שקל. בכל יום היא עובדת במפעל מוגן, פרויקט מיוחד של הביטוח הלאומי לאוכלוסיית נכים קשים, שבו הם עובדים למען שיקום הנפש ומקבלים בתמורה כ-200 שקלים בחודש. במפעל דנילוב מייצרת שקיות נייר לפלאפל, מייצרת ובוכה. "אמרו לי בעמידר לא לשלם בינתיים, הם עשו לי את הבעיה. כמו שאני משלמת מים וחשמל אני הייתי משלמת גם לעמידר, אבל הם אמרו שתהיה הנחה", היא נשבעת בדמעות. כשאני מנסה להציע שאולי לא הבינה נכון, היא מתארת את הפגישות לפרטי פרטים. אלא שאין ניירת שתוכיח, זאת המלה שלה מול זו שלהם.

"זאת כמעט שיטה של החברות המשכנות בדיור הציבורי, לסרב לקבל שכר דירה עד לבדיקת הזכויות", אומרת רותי לביא, החברה בצוות המאבק לשיקום הדיור הציבורי. "אני מכירה לא מעט משפחות שזה קרה להן ושבגלל המסר הזה הצטבר להן חוב שלא ניתן לעמוד בו". לביא ופעילים נוספים בצוות המאבק מנסים לסייע לדנילוב, אבל למרות מלחמתם היא עדיין ברחוב. "הם משתמשים בצווי פינוי ככלי נשק שאי אפשר להילחם בו. לאנשים האלה אין ניירות כתובים, הם אפילו לא יודעים מה לדרוש. אני אומרת לכולם תכתבו, תקליטו, תעשו הכל כדי שיהיו לכם הוכחות".

צוות המאבק לשיקום הדיור הציבור הוקם על ידי תנועת "תראבוט" - תנועה חברתית יהודית-ערבית שמטרתה ליצור סולידריות בין נפגעים ומאבקים שונים - חודשים ספורים לפני שפרצה המחאה החברתית. מתנדבי הצוות מסבירים לדיירים בדיור הציבורי את זכויותיהם, ומנסים להילחם בעבור מי שאין לו כוח לעשות זאת לבד.

פנייה למשרד השיכון באשר לפינויה של דנילוב, ובקשה לפתרון אפשרי, הניבה את התגובה הבאה: "הגברת דנילוב קיבלה התראות רבות וידעה שתפונה לאור אי השבת הכספים שקיבלה. הדירה שבה היא מתגוררת תאוכלס על ידי משפחה זכאית קשת יום, ויש בכך משום התייחסות הוגנת הן כלפי המשפחה הזכאית והן כלפי המפונה שהוצע לה פתרון בדיור מוגן. בכל החלטה אחרת היינו פוגעים במשפחה הממתינה שנים בתור".

צודקים במשרד השיכון, שרשימת ההמתנה לדיור הציבורי ארוכה ואיומה בפני עצמה, אלא שדנילוב לא אשמה בזה. מדינה שמרשה לעצמה לא לבנות ולו דירה אחת בדיור הציבורי במשך 13 שנים ובמקביל למכור את הדירות הקיימות לזכאים מבלי שהכסף יחזור לציבור, כנראה מסיקה שמה שנותר לה הוא רק לשסות את הזכאים זה בזה. במשרד השיכון טוענים שהוצע לדנילוב פתרון דיור. ככל הנראה מדובר בדירת חצי חדר בבית אבות. נזכיר שדנילוב רק בת 55 ועיוורת, היא לא אמורה לגור בבית אבות, אבל כנראה שלא תהיה ברירה. בשארית התקווה שנותרה לה היא עדיין מבקשת לנסות לפרוס את החוב, להגיע להסדר ולשוב לבית שלה, אבל מרגע שהחפצים מוצאים מהדירה, הסיכוי לכך קלוש. כל שנותר הוא הרחוב וקופסת המטבעות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו