בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט זכה בפרס, הגיבורה רק רוצה להישאר בחיים

חמש שנים אחרי הסרט התיעודי עליה, חיתאם אבו-סעליק עדיין נלחמת על מעמד בישראל, מה שיאפשר לה לקבל טיפול במחלת הסרטן ולראות בילדיה שנלקחו ממנה

9תגובות

לחיתאם אבו-סעליק אין זמן. כל יום שעובר שבו אין לה מעמד חוקי, מרחיק ממנה את ילדיה. כל יום שעובר שבו אין לה ביטוח בריאות, מונע ממנה לקבל טיפול במחלת הסרטן, טיפול שהיא כה זקוקה לו. כל יום שעובר שבו אין לה אישור עבודה מקרב אותה לעוני ורעב.

היא אשה מעזה, שנישאה לבדואי ישראלי מרהט, ששתי משפחות מבקשות את נפשה: משפחתה שם ומשפחתו של בעלה כאן. מדינת ישראל, שהיתה אמורה להגן על אשה במצב כזה, בקושי סובלת את נוכחותה כאן ומונעת ממנה כל אפשרות להתקיים. אם היא תמות בצד הדרך איש לא יישא באחריות וספק אם מותה יעורר יותר מפיהוק.

לפני חמש שנים היא עוררה עניין רב, חיתאם אבו-סעליק היתה אז גיבורת הסרט "שלוש פעמים מגורשת" שאף זכה בפסטיבל דוק-אביב. יוצרת הסרט, איבתיסאם מרעאנה, תיעדה את מאמציה להשתחרר מבעלה האלים ואת מאבקה לזכות בילדיה. המצלמה ליוותה אותה בביקור סודי חטוף בגן של הילדים ובבואה להתדפק על דלתו הסגורה של בית הדין השרעי, שהוציא את ששת ילדיה מחזקתה. כשהגעגועים לילדים תכפו היא אף ניסתה להשיג שלום בית, ניסיון שכמעט עלה לה בחייה, כשבעלה הפליא בה מכותיו, "עונש" על בריחתה.

המצלמה תיעדה את ייאושה אחרי שיצאה מבית החולים, כשהבינה שאין לה דרך חזרה. לאחר שהסרט הוקרן בטלוויזיה הישראלית, משפחתה בעזה נידתה אותה. גם לעזוב את בעלך וגם לספר על כך בתקשורת? את תשלמי על הבושה, אמרו לה והבהירו שאם תעז לשוב לעזה, יחסלו אותה. גם ממשפחתו של בעלה קיבלה איומים על חייה.

ניר קידר

היא מסתובבת בשם בדוי, מבקשת שלא יגלו את מקום מגוריה. הפחד אינו מוגזם. פעם הצליחו המשפחות לאתר אותה. היא נחטפה והובאה לרהט, והוחזקה במשך כמה שבועות כאסירה בביתו של קרוב משפחה. נדרש מבצע משטרתי מורכב ומתוחכם כדי לחלצה משם.

במדינות רבות באירופה ובאמריקה היו מכירים בה כפליטה והיא היתה מסתייעת בזכויות שיש לפליטים במדינות מתוקנות כדי לשקם את חייה. לא בישראל. מרגע שעזבה את בעלה היא נהפכה לשוהה בלתי חוקית. למזלה, הסרט עורר גם תגובות של אמפתיה ואנשים שצפו בו גייסו בעבודה מעט תרומות. בנוסף נחלצה לעזרתה חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ), ושר הפנים דאז, רוני בר-און, נתן לה אישור שהייה זמני. בתחילה הוא שימש גם אישור עבודה ולמרות הקשיים בחידושו, נתן לה לפחות אפשרות להתפרנס.

היא גרה אז במקלט לנשים מוכות והיתה חסרת כל, אבל היתה לה תקווה: עוד מעט קט יתנו לה מעמד חוקי והיא תוכל להשיג עבודה, לבנות את חייה ולהיאבק על ילדיה. אלא שאז נוספה הבהרה כי אישור השהייה "אינו מהווה רישיון עבודה". משפט זה כתוב באישורי השהייה הזמניים של אלפי פלסטינים הנשואים לישראלים ומנועים מלבקש איחוד משפחות מתוקף הוראת שעה, אך בעוד שלרובם יש בני זוג שמפרנסים ולעתים גם משפחה שמסייעת, לחיתאם אין כלום.

לפני ארבע שנים, מלווה בעורכת דין, היא פנתה לוועדה ההומניטרית שהוקמה בשביל מקרים כאלה, וביקשה מעמד של תושבת ארעית, שיאפשר לה לעבוד ולקבל ביטוח רפואי. כבר אז נזקקה לטיפולים רפואיים תכופים שלא היה לה איך לשלם תמורתם. הרופאים הזהירו אותה שלא תעבוד בעבודה פיזית קשה, אך בהעדר אישור עבודה היא שמחה כל אימת שיכלה לעבוד כמה שעות בניקיון, באופן לא חוקי, גם אם שילמה על כך בבריאותה. אחרי יותר משנתיים מסרה הוועדה את החלטתה, שלמעשה הותירה על כנו את המצב הקיים: לא יגרשו אותה אך היא לא תקבל מעמד. איך היא תחיה בלי אישור עבודה? זאת לא הבעיה של הוועדה ההומניטרית.

למעשה, היתה אופטימיות מוגזמת מצדה לצפות שהוועדה תיענה למצוקתה. לפי נתונים שמסר חבר הוועדה בדיון בכנסת ב-2010, מתוך 770 בקשות שהוגשו עד אז (הוועדה הוקמה במסגרת חוק הוראת השעה משנת 2003) נדונו כ-300. מתוכן רק 45 אושרו. מבין אלה שאושרו, רק בארבעה מקרים המליצה הוועדה על מתן מעמד חוקי. ארבעה. כל השאר, חיתאם ביניהם, יחיו בלי אמצעי קיום, בלי גישה לטיפול רפואי ובלי זכויות, ויגידו תודה שמרשים להם להיות פה.

בינתיים בריאותה של חיתאם הידרדרה והתברר שהיא חלתה בסרטן. בהעדר ביטוח בריאות היא קיבלה רק טיפול בסיסי, שגם הוא מומן מתרומות. היא חיה מנדיבות לבם של חברים ועדיין עובדת לפעמים, אף על פי שזה מחמיר את מצבה. היא משתדלת לשמור על אופטימיות, אבל זה הולך ונהיה קשה יותר כל יום. בלילות היא חולמת לפעמים על ילדיה ומתעוררת בדאגה: מי דואג להם? ומה יעלה בגורלה של בתה הקטנה? האם גם אותה ישיאו נגד רצונה לכל המרבה במחיר, כמו שהשיאו את אמה? לפי הנהלים היא פנתה שוב לוועדה וביקשה שישקלו את בקשתה מחדש. צריך למצות את כל ההליכים. הוועדה ביקשה עוד מסמכים ועוד אישורים, וטרם דנה בעניין. באפריל 2011 היא עתרה לבג"ץ. בשבוע הבא אמור להתקיים דיון ראשון, אולם מי יודע מתי יסתיים התהליך. בינתיים כל יום שעובר בהזנחה, בלי טיפול, מרע את מצבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו