בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינמה רפאים

מדי שבת האדריכל שרון רז תולה מצלמה על כתפו ויוצא לבקר בבניינים נטושים, מקומות שלהרגשתו "החרב מונחת על צווארם": הבריכה ששחיתם בה בילדות והקולנוע שהתפלחתם אליו - רגע לפני שייקח אותם הדחפור. עד אז הוא מבקש שהפולשים "המגניבים" יפסיקו להפריע לו במלאכה

22תגובות

זה שמונה שנים שהאדריכל שרון רז מישיר מבט אל המוות. אובססיבי לכל מה שנודף ממנו ריח של גסיסה, עדיף איטית, הכי טוב כשהקץ ידוע מראש. אלא שהמוות שמעסיק את רז אינו של בני אנוש, לפחות לא במובן הפיסי. אדריכל בנשמה, הגוויות שמעניינות אותו הן של מבנים. מאז שנת 2004, עת נטש קריירה באדריכלות לטובת מסחר בציוד צלילה, שרון רז, 43, תושב דרום תל אביב, תולה מדי שבת מצלמה קטנה על הכתף ויוצא לעבר מבנה נטוש שטרם ביקר בו, כזה שכבר כך וכך שנים מחשב בדממה את קצו לאחור. "מקומות שאני מרגיש שהחרב מונחת על צווארם", כלשונו. "זה יכול להיות עשר שנים, זה יכול להיות חמישים שנה. לא חסר".

רז, פתולוג של עץ ואבן, מתעד את המבנים מכל זווית. את התמונות הוא מעלה לבלוג של עמותת "נטוש" שהקים ולאתר "אדריכלות נעלמת" שלו, כדי שתראו ותזכרו. "יש לי יותר מ-12 אלף תצלומים מכל הארץ", הוא מתגאה. כעת, עם ניסיון עשיר בתחום - "אני המומחה הכי גדול בארץ למבנים נטושים", הוא טוען - יש גם בטן מלאה על תרבות הפלישה לבתים נטושים, שהתרחבה עם מחאת קיץ 2011 והתחדשה בירושלים בשבוע שעבר. "תרבות של היפסטרים" הוא קורא לזה.

דודו בכר

ייתכן שחלק מן המבנים ששרון רז צילם אתם מזהים: בית הבראה שהוריכם פקדו בילדותכם מדי קיץ וכעת שועלים מהלכים בו, אולי מפעל אריזה שנהגתם לחלוף על פניו בדרך לבית הספר, או בית הקולנוע הישן שעמד בעיירה שגדלתם בה, כיום בוודאי כבר עיר. ואולם רז טוען שהמניע שלו להקדיש את עצמו לפרויקט רחב היריעה הזה בכלל אינו נוסטלגיה סנטימנטלית. כך לפחות טען בתחילת השיחה. "התיעוד הוא כאן ועכשיו", אמר. "הבניין שאני מצלם לא נראה כמו שהוא היה בהתחלה אלא בגסיסתו או במותו. מסתבר שאנשים מאוד מתרגשים. זה נכון שיש בתים שיעוררו איזו ערגה אבל זה לא העניין".

אז מה כן?

"יש מורשת בנויה, וכמו שאני רואה את זה חייבים לתעד אותה לפני שהיא מושמדת. אף אחד לא עשה את זה עד שאני הגעתי. יש גופים שעוסקים בשימור, מעטים, אבל אין אף אחד שעושה שימור בכל מקום. אי אפשר לשמר ממש את כל המבנים, גם לא צריך, אז מה שאני עושה זה לשמר אותם בצילום ובכמויות גדולות לאורך שנים. היתרון שלי זה שיש לי עין ורגישות של אדריכל. יש לי יכולת להבחין בדבר החשוב או הפחות חשוב במבנה. קשה להסביר. קח למשל את הפוסט על בית הקולנוע ביקנעם", הוא מפנה לפרסום בבלוג שלו מינואר השנה. "אין לו איכות ארכיטקטונית מדהימה, אבל יש פה מקום שהיה בעל משמעות חברתית-תרבותית-היסטורית, בית קולנוע בסוג של כפר, אולי לתקופה מסוימת מוקד עליה לרגל בכרך קטן".

אולי בכל זאת זו כמיהה לדבר שהיה פה פעם?

"חשוב לי להדגיש - אני קודם כל בא ממקום רגשי ועמוק ואנשים אכן מתחברים לזה כך. אבל אני גם בא מהמקום של ‘העין'. אם לוקחים את זה רק למקום נוסטלגי זה יחטא לאמת. לפני הכול אני רוצה שיישאר פה משהו לדורות הבאים, שיכירו את המורשת האדריכלית שהייתה פה. ילד בעוד 20 שנה ייכנס לאינטרנט ויידע מה זה ‘בית הבראה', מה זה ‘בית קולנוע', תופעות שנכחדו או שעומדות להיכחד, אבל גם מבנים שהיו ואינם. ישאל: מה זאת הבריכה הזאת? מה האצטדיון הזה? התמונה מתארת את המצב של המבנה בחרחורי הגסיסה האחרונים שלו, ובדמיון אותו ילד ישלים את התמונה. ימלא את האצטדיון באנשים ושחקנים".

שעה בקולנוע שנעלם

"המראות יהיו קשים (...) אזבסט שרוף, מתכת שרופה, עץ שרוף, פלסטיק שרוף (...) בבתי קולנוע נטושים מסתובבים, חוץ ממני, צעירים שובבים שמחפשים מקום מחבוא לעשן משהו בשקט או נרקומנים וקבצנים למיניהם. יש יסוד להניח שמישהו הצית משהו בטיפשותו ומשם הסוף ידוע. בית הקולנוע נשרף בחלקו (...) בועז חברי ראה שם סרטים כילד, אני הייתי שם כמתעד בתי קולנוע ישנים ונטושים". (נטוש, "קולנוע ארמון בחולון", 18.12.2011).

רז כנראה סנטימנטלי מכפי שיודה. אפשר שהלהט שלו הוא שמביא אותו לבקר בחריפות את תרבות הפלישה לבתים נטושים - "סקווטינג". "זה כמו שמישהו יעבור באדום", הוא אומר. "אם יעבור אחד - לא קרה שום דבר. אבל אם יעברו 50 איש אז זה כבר נורא. יש משהו בסקווטינג שאמור להישאר בשוליים שבשוליים, שלא אמורים לדבר עליו. אני בעבודה שלי על 'נטוש' רואה את הסקווטינג האמיתי. נכנס למבנה, רואה את המזרון, בקבוק מים. ההומלס האמיתי שחי במבנה נטוש. זה חרא באמת. לא כמו איזה היפסטר שפולש כי בא לו להיות מגניב".

שרון רז

כזכור, בחלק ממחאת הקיץ בשנה שעברה פלשה קבוצה של צעירים למבנים נטושים בתל אביב, המפורסם בהם הוא "בית צעירות מזרחי" ברחוב פרוג באוגוסט האחרון. בירושלים נעשו מספר פלישות גם כן, בין השאר בקרית היובל, טלביה ועמק רפאים, רובן על ידי פעילים למען הדיור הציבורי שהחלו בתור "מאהל אין ברירה", ומאוחר יותר "המעברה". כפי שפורסם ב"הארץ", לפני שבוע אנשי "המעברה" חידשו את פעילות הפלישה לבתים ריקים בירושלים. "אני לא אוהב את ה'מאגניבות' של זה", אומר רז. "אנשים שאומרים: הנה מבנה נטוש, בוא ניכנס אליו. לי עצמי אין כסף לשכר דירה, נאבק פה על הקיום הכלכלי שלי, אבל לא תראה אותי פולש למבנים. במחאה החברתית אני עצמי השתתפתי, זעקתי ברחובות, אבל גם יש חוק ויש רכוש של אנשים. קל מאוד לאיזה היפסטר לדמיין חצי לופט כזה מגניב, לעשות עליו איזה גרפיטי צבעוני ויש לנו פלישה. ממש גיליתם את אמריקה".

לדבריו, הדבר גם מחסל את עבודת התיעוד שלו. "לפני חודשיים הגעתי לירושלים, ליווה אותי חבר ירושלמי ‘כבד', שמכיר כל חור, לסיור נטושים. מצאנו מבנים שהיו פרוצים שנים ובגלל מחאת הקיץ הם פתאום נעולים. זה עיצבן אותי. דפק לי את העבודה". עם זאת הוא מסייג: "אם אין לך ברירה זה משהו אחר. גם מבנה ציבורי זה סיפור אחר".

מקבוצת "המעברה" נמסר כי הפלישות שלהם הן למבני ציבור במטרה למסור אותם לידי אנשים מחוסרי דיור, זאת מאחר והממשלה הפריטה את זכויותיהם. המעברה תמשיך בפעילות הפלישה עד שזכויותיהם יקבלו מענה הולם".

גם כך הזעם נמוג כשזה מגיע לבתי קולנוע, אהבתו הגדולה, אובססיה בתוך אובססיה. שם הוא מתיר לעצמו להתפייט בלי חשבון. "יש משהו בבתי קולנוע שעושה לי את זה באופן מיוחד", הוא אומר. "הקירות הדוממים האלה. תחשוב על האנשים שהפעילו את המקום - הכרטיסן, מוכר הממתקים, המושבים, חדר המקרין - זה מקום שפעם היה שוקק אנשים, קרה שם קסם מדי ערב. ועכשיו זה אני לבד שם, הולך בין החדרים, לכאורה רק אני עכשיו מתעניין בחורבה הזאת. בתי קולנוע באים לי בחלומות בלילה, אבל אני לא ילד במקומות האלה, אני שרון של עכשיו, שם עם מצלמה". הסיבה לתשוקה הזו שלו פרוידיאנית לא פחות. "זה כנראה קשור לילדות שלי", הוא חורץ. "משהו שראיתי והשפיע עלי. אצלי זה היה קולנוע ‘אורון' בפתח תקוה, העיר בה גדלתי. בשנות ה-50 זה היה הקולנוע הכי גדול במזרח התיכון - 3,000 מקומות ישיבה, בלי גג - היו שם כנסים, אירועים. חלפתי על פניו בכל יום בהסעה בדרך לבית הספר. אני זוכר אותו עומד נטוש מאז שאני ילד". בשנות ה-90 "אורון" נהרס עד היסוד. רז ראה בזה קריאת השכמה - שנייה במספר, אחרי שמפעל הקירור של סבו הוכחד מבלי שהספיק לתעד אותו - לצלם כמה שיותר לפני שיהיה מאוחר. הרוס או לא, על "אורון" הוא לא ויתר. פשפש ומצא תמונות ארכיון מימי תפארתו, והקדיש לו פוסט מיוחד: "זה קולנוע שאני חולם עליו בלילות. באמת. הסיוט שלי הוא שבית הקולנוע הזה אינו קיים יותר. אני אפילו לא יודע מתי בדיוק עשו את זה, לא זוכר את ההריסה, הוא פשוט נעלם ואני רק רוצה שיתנו לי שעה. להיות בו שוב, ריק, כשרק אני בפנים, להסתובב בו, לצלם כל פרט, לרחף שם בפנים". (נטוש, "קולנוע אורון בפ"ת", 20.12.2009).

רז: "יש כנראה כמה בתי קולנוע שעוד לא הגעתי אליהם. צפון-צפון ודרום-דרום. צילמתי כבר מבאר שבע ועד נהריה, אבל לקריית שמונה ואילת עוד לא הגעתי. זה יקרה בקרוב".

features@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו