בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פועל עברי

בוריס גל, ממייסדי מעגן מיכאל, 1924-2012

תגובות

בוריס גל אהב לספר כי סבו חיים מרגליות (קלווריסקי), גואל הקרקעות בגליל העליון, ראה בהצטרפותו לקיבוץ "המשך לדרכו שלו בהגשמת הציונות". והוסיף בוריס מלים שהלמו אותו עצמו לא פחות מאשר את סבו: "על הכרתו ואמונתו בהכרח ובאפשרות להשגת יחסי שכנות טובה ושיתוף פעולה פורה בין יהודים וערבים בארץ ובמרחב שבו אנו חיים לא ויתר עד יומו האחרון".

בוריס, יליד תל אביב, בילה את ילדותו בביירות ובדמשק, שם עבד אביו כנציג חברת התרופות Bayer. ב-1938 חזר ולמד בריאלי בחיפה, שם אימץ את סיסמת בית הספר "והצנע לכת". בפרדס חנה, עם הצופים א' - גרעין ההתיישבות הראשון של תנועת הצופים - הוא המתין לעלייה על הקרקע במעגן מיכאל, כשבאוגוסט 1945 הופיע יוסף אבידר, מראשי ההגנה - "דק גו וזקוף, שקט, לבבי אך תקיף וסמכותי", כדברי שלמה הלל, מחברי הקבוצה - ובפיו בקשה-דרישה שאין לסרב לה: לעבור ל"גבעת הקיבוצים" ברחובות, ובמסווה של קיבוץ להקים בה מתחת לפני האדמה את מכון איילון של תע"ש. כך היה, וכדברי דוד בן גוריון, ייצור התחמושת שם תרם רבות לניצחון בתש"ח.

אלא שבמקביל פעל בוריס להבטיח לקיבוץ-שבדרך יכולת קיום. אף על פי שלא ידע לשחות למד מחבריו הערבים לדוג, ובתש"ח רכש ספינה ערבית שנהפכה ל"צופית" - ספינת הדיג הראשונה של מעגן מיכאל, שעלה סוף סוף על הקרקע בקיץ 1949. בספר "בין כרמל לים, מעגן מיכאל 1942-2005" כתב כי בשובם עם בוקר עם שללם הדל, היו הדייגים מתקבלים בקריאות לעג ביידיש: "נותני לחמנו הגיעו!" לא עבר זמן רב והוא ירד במצוות בן גוריון לאום רשרש, היא אילת, שהיתה "מושבת עונשין שכל פושעי המדינה הצעירה הוגלו אליה", כדברי בכי, אשתו ואם ילדיהם רוני, הדס ושלומית. משם המשיך לסייע בהקמת קיבוץ אילות, ודובי הלמן, מראשוני הקיבוץ ולימים מזכיר התק"ם, אומר, כי "הוא הותיר בנו הצעירים חותם בל יימחה".

מצויד בתואר בכלכלה מהאוניברסיטה העברית, כשחברי הקיבוץ היו רק בשנות ה-40 לחייהם, הוא חשב על תעסוקה עבורם ביום שבו ייפלטו מעבודות החקלאות המתישות. כך נולד ב-1964 מפעל הפלסטיק "פלסאון" - כיום אימפריה כלכלית חובקת עולם. את המימון השיג בהלוואות מהורי החברים. "המחולל הכי גדול של הקיבוץ", מכנה אותו יצחק קנטור, מנהלו הראשון של פלסאון. בוריס לא שקט על השמרים והקים את המפעל השני של הקיבוץ, "צורון", שאותו ניהל עד שהמפעל עמד על רגליו. בתקופות שבין תפקידיו השונים בתנועה הקיבוצית, במזכירות הקיבוץ או בשליחות בחו"ל, הוא הקפיד לחזור ולעבוד במשק.

בסוף העשור התשיעי לחייו הוא לימד אתיופים מתמטיקה לבגרות ומילא בשקיקה את הסודוקו היומי. דורית הימן, מנהלת מועדון הקשישים בקיבוץ, אומרת כי היה "המנהיג הבלתי מוכתר של הקשישים", מקפיד כל שבוע להרצות בענייני היום. על אלון חילו, מחבר "אחוזת דג'אני", קצף משום שהציג את סבו קלווריסקי כמי שניצל את הערבים. אחותו, פרופ' עדנה קוט, אומרת כי "היה מהפכן עד יומו האחרון". ד"ר נעמה כרמי, חברת הקיבוץ, סבורה כי חש החמצה גדולה על כי יוזמתו לשייך באופן הוגן את נכסי הקיבוץ לחברים, לא התקבלה. עם מותו חרז לזכרו חברו דוד עתיד: "שלום חבר! היית לנו גם קברניט וגם מלח, וגם במריבות אתנו נשארת רע, כמו אח". על מצבתו ביקש שייחרטו רק המלים "פועל עברי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו