בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהספרייה של היטלר לחנות השוקולד הביתית של עין כרם

אינה ניוגס, קצינה יהודייה, לקחה מלשכת הצורר מזכרות אחרי שמת. דרכן מנסה בתה לספר על אהבת הוריה

21תגובות

לכבוד יום הולדתו ה-81 של ראש ממשלת פרוסיה, אוטו פון-ביסמרק, ראה אור ב-1896 ספר על פועלו. את הספר הזה, כרוך בכריכה חומה קשה, שעליה דיוקנו של ביסמרק, הניחה בשבוע שעבר ליזה לורנס על שולחן המטבח הקטן בביתה בעין כרם בירושלים. בעמוד הראשון מופיעה הקדשה בכתב יד, באנגלית: "ספר זה נמצא בספרייתו של היטלר, כאשר ברכטסגאדן נכבשה על ידי גנרל לקלרק מהדיוויזיה השנייה, כאות לאהבתי. אינה". בעמוד ממול מתנוססת תווית אקס-ליבריס מהודרת - הנשר הנאצי, צלב הקרס וענף עץ אלון ותחתיו, בגדול, המלים "אדולף היטלר". למרבה הפלא, הספר הוא דווקא מזכרת לסיפור אהבה חוצה יבשות וחזיתות מלחמה.

הספר על ביסמרק הוא אחד מכמה ספרים ומזכרות שאמה של ליזה לורנס, אינה ניוגס (Newgas, לימים ברין), לקחה עמה ביום כיבוש בית הקיץ של היטלר ב"קן הנשרים" בבוואריה. הספרים והמזכרות נמצאים היום בידי הבת ליזה. יש ביניהם אוסף גדול של תוויות אקס-ליבריס לא משומשות וניירות מכתבים רשמיים של הרמן גרינג, יד ימינו של היטלר ומפקד חיל האוויר הגרמני, וציור קטן של פרח, עם חותמת זעירה של האות H, שנלקח מלשכתו של היטלר.

ניוגס הגיעה ל"קן הנשרים"  כחיילת בצבא צרפת החופשית שסופחה לדיוויזיה השנייה האמריקאית. סיפורה עולה מתוך אוסף נדיר של מסמכים, מכתבים ותמונות ממלחמת העולם השנייה. גולת הכותרת הם הספרים והמזכרות שאספה מהמשרדי מנהיגים ברייך השלישי. אבל הסיפור האמיתי מסתתר בחילופי מאות מכתבים בין ניוגס לאהובה ולימים בעלה - דניס ברין, שחי בארץ ישראל.

מיכל פתאל

הבת לורנס, מומחית להכנת שוקולד בחנות השוקולד והגלידה המפורסמת של עין כרם, "עין כרם המתוקה", העתיקה את המכתבים וסידרה אותם, והיא מקווה שיראו אור יום אחד כספר המתעד את סיפור האהבה על רקע המלחמה. המכתבים כתובים בלשון קולחת ומתארים את קשיי המלחמה והגעגועים לאהובה, אבל גם את יפי המקומות שניוגס שהתה בהם. הם שופעים הומור.

"זה עתה חזרתי מברטסגאדן, שם חגגתי את הניצחון בשמונה במאי", כתבה באנגלית ביום שבו ביקרה בביתו של היטלר. "הייתי חסרת דיסקרטיות די הצורך לבקר בבית של היטלר ובבית של גרינג, או למען האמת, בשרידי הבתים האלה, כי האס-אס הציתו אותם כשהדיוויזיה שלנו עמדה לכבוש אותם. בכל מקרה, נכנסתי בתוך העשן והייתי בת מזל מספיק למצוא ספר עם האקס-ליבריס שלו (...) בבית של גרינג מצאתי כמה ניירות מכתבים שלו, כפי שאתה יכול לראות, ובשמחה גדולה וסיפוק אני עושה בהם שימוש כדי לכתוב לאדם שאני אוהבת יותר מכל ומתגעגעת אליו יותר מכל". 

על נייר המכתבים אכן מוטבע סמל צלב הקרס. המכתב נשלח לירושלים, שבה התגורר ברין. "זה סיפור הפוך, במקום שהגבר יילך למלחמה והאשה תישאר לחכות לו, הגבר נשאר בבית והאשה יוצאת למלחמה", אומרת ליזה לורנס, בתם.

ניוגס היא בת לענף הצרפתי של משפחת אצולה יהודית. באביב 1940, כשהצבא הגרמני פלש לצרפת וכבש אותה, היא היתה למרבה מזלה בביקור משפחתי  בלונדון, לרגל חתונת אחותה. בתוך זמן קצר החליטה להצטרף לצבא צרפת החופשית של הגנרל דה-גול בלונדון. בארכיון המשפחתי נשמר מכתב מדה-גול, שמאשר את בקשתה להצטרף.

ניוגס היתה למזכירתם של דה-גול והגנרלים שלו, מקימי הצבא הצרפתי הגולה, "אבל היא אמרה שהיא לא רוצה להישאר מאחורי מכונת הכתיבה, אלא לתרום", אומרת בתה. כך, ב-1941, היא סייעה בהקמת יחידת הסיוע הסוציאלי לחיילי הצבא, מעין "חיל ת"ש". באותה שנה  יצאה למסע, במסגרת הסיוע להקמת הצבא הצרפתי בלבנון. היא הפליגה למערב אפריקה ומשם חצתה את היבשת דרך קונגו וסודאן. בתה שולפת תמונות מהמסע­ - אנשי שבטים אפריקאים עירומים וחיילים בריטים במדים מהודרים. מקהיר היא המשיכה לירושלים, לנה בעיר לילה והמשיכה לביירות. שם סייעה בגיבוש יחידות צבא צרפת החופשית ופגשה את אהובה - דניס ברין.

ברין, מהנדס בניין, בן למשפחה יהודית מהונגריה שעלתה לארץ ב-1920, נשלח ללבנון במצוות הצבא הבריטי, להקים שדה תעופה צבאי. להערכת בתם, בביירות הם לא בילו יחד יותר משבועיים-שלושה. הזמן הקצר הספיק להתאהב: "הם למדו להכיר זה את זה דרך המכתבים, כמו בפייסבוק היום".

ניוגס הצטרפה לכוחות בעלות הברית בצפון אפריקה ומכתביה לדניס הגיעו מקהיר, מברזוויל, מפורט סעיד, מרומא, מסיינה ומפאריס. אחר כך  השתתפה בשחרור מחנה הריכוז דכאו. "שאלתי אותה על זה, אבל היא אמרה שהיא לא רוצה שיהיו לי סיוטים. אני חושבת שזה נחמד מצדה", אומרת בתה. לאחר מכן הצטרפה לדיוויזיה השנייה של גנרל פיליפ לקלרק. בפיקודו  הגיעה לברכטסגאדן, עיירת הנופש שלידה קן הנשרים של היטלר.

ניוגס נכנסה לבתים העשנים של היטלר וגרינג ואספה כמה ספרים. אחד מהם היא שלחה לראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל. בארכיון המשפחתי שמור מכתב תודה מדאונינג 10. ספר אחר נשלח לדה-גול ושניים  נוספים לברין בארץ.

הספרים שהגיעו לארץ - הספר על ביסמרק, ספר על פרידריך הגדול במהדורה מיוחדת וספר אמרות עממי ­­- הם רק פסיק באוסף הספרים הענק של היטלר, שכלל למעלה מעשרת אלפים מהם, לפי הערכות. בצד ספרייה ענפה בענייני פוליטיקה, היו בה ספרים של שייקספיר, קרל מאי וסרוונטס. חלקם מספרי הספרייה הושמדו ואחרים נלקחו על ידי חיילים כמו ניוגס. האוסף הגדול ביותר של ספרי היטלר מצוי היום בספריית הקונגרס בארה"ב (העיתונאי האמריקאי טימותי ריבק כתב לפני שלוש שנים ספר על ספריית היטלר, בעקבות עיון באוסף. ריבק קבע שזו "ספרייה של חובבן", שלא קיבץ ידע שיטתי בתחום כלשהו).

ניוגס מצאה בלשכה העשנה לפחות ספר אחד נדיר ומסקרן מאוד. הספר, כנראה עותק יחיד בעולם, הוא פנקס רישומים של הצייר הגרמני פרידריך שטאל, אחד הציירים הפרה-רפאליטים הבולטים, וחביבו של היטלר. אלה היו רישומים משהותו של שטאל באיטליה בין 1925 ל-1935. את הספר, שכריכתו החלה להתפורר, מסרה לורנס למיכאל מגן, מנהל המעבדה לשימור נייר במוזיאון ישראל, לטיפול.

מיכל פתאל

מגן מעריך שהספר שימש את שטאל לרישום כשיצא לטבע. "הוא מתחיל עם סקיצות קטנות וממשיך בציורי נוף בעלי עומקים אין סופיים. זה מדהים וריאליסטי וחי ובועט", הוא אומר. "מצד שני הוא ישב ברומא ועשה דברים נפלאים ואנו יודעים מה קרה בו. השאלה היא איך לאהוב את מה שנוצר במקום כזה?".

במכתבה ממאי 1945 מעלה ניוגס תהיות דומות. "הארץ הזו כל כך יפה שקשה להאמין שאנשים שחיו בה יכלו להפוך אכזריים כל כך", היא כותבת לאהובה על גרמניה. סיומו של המכתב אופטימי. "אי אפשר להאמין שהמלחמה עומדת להסתיים, סוף לשנות הבדידות שהשמחה היחידה בהן היתה לחיות בזיכרון הימים שבילינו יחד". אבל המכתב אינו חסר דאגות. "לאן נלך?" היא שואלת ומיד קובעת שאין זה משנה לאן. "כל  מה שאני צריכה זה אמבטיה ולא אכפת לי איפה היא, כל עוד גם אתה נמצא שם".

האמבטיה נמצאה לבסוף בישראל. כאן נולדו שני ילדיהם. דניס מת ב-1980 ואינה ב-1999, בגיל 90.

שישה דורות של אמנים והרפתקנים

 

ליזה לורנס מתגאה בהיסטוריה משפחתית מיוחדת, שנשמרה היטב במסמכים ותמונות בזכות תודעה היסטורית מפותחת. כך, למשל, אחד מאבותיה ("סבא של סבתא של אמא") היה דון פסיפיקו, איש עסקים יהודי-בריטי שהתפרסם במאה ה-19 כמי שחוב שחבה לו ממשלת יוון כמעט הצית מלחמה בין מעצמתית בין אנגליה לבין צרפת ורוסיה.

צאצא אחר הוא פול ראול דה פושה, מאמני הזכוכית החשובים באנגליה של המאה ה-19. אביה, דניס ברין, מהנדס בניין, היה שותף יחד עם אחיו בבניית כמה מהמבנים החשובים בירושלים, ובהם התיאטרון הפתוח בהר הצופים, בית גרשום שלום ברחביה ובנק ברקליס (שהפך לבניין העירייה).

בילדותה, במלחמת השחרור, נפצעה לורנס מכדור תועה ברגלה. אחר כך חיה חמש שנים באי ספרדי קטן, ללא חשמל ומים זורמים. בסוף אותה התקופה פגשה בניו יורק את בעלה, ארני לורנס, שהיה לאחד מנגני הג'ז הישראלים החשובים.

לורנס, שמת ב-2005, ניגן עם דיזי גילספי, ג'יימס בראון ולייזה מינלי. אלמנתו נושאת על צווארה מדליון שקיבלה ממינלי. בכתבה שהתפרסמה לפני כשבועיים בניו-יורק טיימס, לרגל פתיחת פסטיבל ג'ז ישראלי בניו יורק, נכתב שאין להבין היום את סצנת הג'ז בעיר ללא הנגנים הישראלים. לורנס מתואר כמורה של רוב הנגנים האלה וכאבי ה"ישראג'ז".

ארני וליזה לורנס עלו מניו יורק ב-1997. בעין כרם ייסד לורנס את המרכז הבינלאומי למוסיקה יוצרת, שלמדו בו יהודים וערבים. בית הספר נסגר לאחר מותו. ליזה החלה אז לרכוש מקצוע חדש, שוקולטיר, במפעל שוקולד ביתי העונה לשם "עין כרם המתוקה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו