בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נעים להכיר אותך, ישראל המגרשת

המהגרים יקומו ויילכו, ואת הארץ לא יראו עוד. אבל בשם אלוהים שחור, למה להסית נגדם ולמה לבזות ולהפחיד? האם הפליטות שמורה לעם נבחר אחד?

63תגובות

יש גם פן חיובי בגירוש ההיסטרי וההמוני מישראל; יש גם צד זכות בהקמת ערי המהגרים בנגב הרחוק, על גבול מצרים. אין שמחה כהתרת הספקות, ואין סיפוק כהסרת המסיכות. אין עוד ספק: ישראל – לא מה שחשבתם, לא מה שהאמנתם. היא לא הגרועה שבמדינות, אך גם לא הטובה שבהן; כמו כולן, במקרה הטוב, וזה לא הרבה.

אבל הדימוי העצמי שלה אין כמוהו לגובה: מדינה רחומה לעם חנון. ההתנסות ההיסטורית הפכה אותנו לנדיבים יותר, בחלומות הלילה. אלא שבימים האחרונים נגרע שיעור קומתנו בעיני עצמנו, אך בעיקר בעיני אחרים. מקצווי עולם מדווחים למשרד החוץ על אכזבה מאתנו: גם הם האמינו שם, שבכל זאת יש בה משהו, במדינה היהודית, והנה – הדימוי הוא חלול. קרובת משפחה כותבת לי מקנדה שמעולם לא היתה כל כך נבוכה ונכלמת למקרא הידיעות שמגיעות מישראל.

גם כאן פושטים שוטרים עם שחר, מתפרצים לחדרים מחניקים ומתנפלים על משפחות שלמות, שגם דמעות חונקות אותן עכשיו. תוך שעות ספורות עליהן לארוז שנות חיים בארץ, ולהיות מוכנות לתזוזה אל הלא נודע; והנודע מאיים עוד יותר. והילדים, הם מקבלים את זה קשה, משום מה. הם מבוהלים עד בכי מיותר וטורדני. אין להם מושג מה בעצם רוצים מהחיים שלהם, שתמיד היו כאן. כאן הם נולדו, כאן הם למדו, הם שיחקו כאן כדורגל ואהבו את מכבי חיפה או את הפועל תל אביב. הם מעולם לא הכירו מקום אחר. מפי עוללים ויונקים מייסדת הממשלה הזאת "עוז".

מוטי מילרוד

אין מה לעשות: לא רוצים אותם, אז לא צריך. הם יקומו ויילכו, ואת הארץ הזאת לא יראו עוד. אבל, בשם אלוהים שחור, למה להסית נגדם ולמה לבזות אותם ולמה להפחיד ולהמאיס כאילו היו מוקצים, מפיצי צרות ומחלות. ולמה לא להכיר בהם כפליטים, כפי שכל מדינה מתוקנת עושה, אם בודקים ומתבררת זכאותם. אבל בכוונה לא רוצים לבדוק, כי הפליטות שמורה רק לעם נבחר אחד.

אמנם אלי ישי מגלה לאחרונה בקיאות רבה במתרחש בדרום סודאן וגם בחוף השנהב, אך אולי כדאי בכל זאת לקרוא את מאמריו של ניקולס קריסטוף, המתפרסמים כעת בניו-יורק טיימס. העיתונאי המצוין הזה, שכבר ראה את כל הזוועות שבעולם, עושה בימים אלה באזורי המלחמה המתחדשת בין סודאן-צפון לסודאן-דרום, והוא מדווח משם; כל הקורא יתפלץ לתיאור המוראות.

זכינו, וחיו עמנו בני אדם, שראו במקום הזה גן עדן, ועכשיו מגרשים אותם אל הגיהנום. אולי מכאן ולהבא תחדל ישראל הרשמית מהטפות המוסר שלה לכל העולם על אדישותו ואכזריותו ועמידתו על הדם; גם זו לטובה. נעים להכיר אותך, ישראל, כפי שאת באמת, בלי תחפושת ובלי פוזה, אפילו שמאוד לא נעים להכיר.

ומה יעלה בגורלן של כל היומרות והאשליות ומשאלות הלב החסודות? נצטרך כנראה לגנוז אותן, לפי שעה, כי מישהו בירושלים ניתק את הזרם בסניף המרכזי, ו"האור לגויים" כבה. האם בנימין נתניהו הוא זה שנבחר אחרון לכיבוי אורות? ומי שנשאר יילך מעתה בחושך, אנחנו נשארים כאן כשאותם מוליכים לעזאזל.

והעולם שותק, וישראל שותקת. זעקי, זעקי ארץ אהובה פחות.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו