בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שקט, מגרשים: יום בניידת של "מינהל אכיפה וזרים" באילת

שעת צהריים ברחובות הזעם הלוהטים. לקול תרועת התושבים, תרו פקחי "כוח קובי" אחר סודאנים , נחושים לסיים את המצוד היומי עם תמונת ניצחון

156תגובות

טורג'וק ישב במושב האחורי של מכונית הוואן של "מינהל אכיפה וזרים" של רשות האוכלוסין וההגירה, קשור בחגורת הבטיחות, כפי שהורו לו אנשי היחידה לעשות, ליתר ביטחון. זה עתה לכדוהו. השעון הראה 16:45. טורג'וק ישב ושתק, פניו המחוטטות אמרו תוגה ועצב, גם אם אמר שהכל בסדר, שולח את מבטו אל הבית שהיה ביתו בחמש השנים האחרונות; יותר לא יראה אותו עוד לעולם. גם את החברים והשכנים בבית הדירות המתפקע על יושביו, זה ששיכן פעם עולים ועכשיו הוא משכן מהגרים, לא יראה עוד טורג'וק. והוא כנראה יודע זאת, אולי אף ציפה לכך.

מאחור, בתא המטען, נח כבר כל עולמו: מזוודה אחת שהייתה ארוזה מבעוד מועד, כולל שמיכת צמר לקור הסודאני, על כל מקרה שכן קרה; אתמול הם באו לעצרו. כשאני יושב עכשיו וכותב את השורות הללו, בשעת ערב מוקדמת מול שדה התעופה של אילת, טורג'וק כבר עושה כנראה את דרכו למתקן הכליאה סהרונים בנגב. אם הכל יילך כשורה - כלומר כשורה על פי האנשים שלכדו אותו והאנשים ששלחו אותם לעשות כן - ימצא עצמו טורג'וק בעוד יומיים-שלושה בטיסה חזרה למדינתו הצעירה, דרום סודאן, שעזב לפני כחמש שנים, כשעוד לא היתה קיימת. בוואן הוא אמר שאין לו לאן לחזור.

לבית הדירות של טורג'וק - שבו בקומה הראשונה גרה משפחת חדד ועל דלת דירתה מדבקות מלך המשיח של חב"ד - דלקנו לאחר שאל הוואן הגיע "מידע מודיעיני" כמוס. בשעות הארוכות שקדמו למעצר המתוקשר של טורג'וק, סבבנו ברחובות הזעם והחום היוקד של אילת, מנסים לצוד דרום סודאנים אומללים שאחת דינם עכשיו, להיות מגורשים.

עיניהם הבולשות של אנשי היחידה (שעד לאחרונה נקראה יחידת עוז) לא מחמיצות אף אפריקאי, יודעות להבחין בין אריתריאי לסודאני, אבל לא בין סודאני צפוני, כזה שאי אפשר לגרש, לסודאני דרומי, כזה שאפשר. עשרות פעמים עצרנו. אנשי היחידה החמושים זינקו בכסיותיהם השחורות ובאזיקיהם מהמכונית, אבל שוב ושוב אכזבה ומפח נפש: האפריקאים החשודים היו כאלה שאי אפשר לגרש. אחד מהם היה אפילו אתיופי ישראלי. כמה מביך.

בזמן שטורג'וק כבר ישב בוואן, עמד שכנו והתראיין בכעס מופגן לטלוויזיה: "רציתם יחסים דיפלומטיים עם דרום סודאן? תשכחו מזה עכשיו, אחרי מה שאתם מעוללים", אמר האיש ההדור, בוטח בעצמו. כמה דקות אחר כך, כש"כוח קובי" כבר עמד לעזוב, סבה לפתע המכונית לאחור וגם השכן של טורג'וק, זה שהתראיין לטלוויזיה, נעצר אחר אי-כבוד ועמו עוד דייר אחד שנשלף ממרומי הקומה השלישית אל גירושו. עוד מידע מודיעיני.

לציידי המהגרים שהתלווינו אליהם אתמול היה חשוב לסיים את היום הזה עם תמונת ניצחון, והבית הזה ברחוב הדקל 451 סיפק אותה למכביר: שלוש פעמים בינגו במכה אחת, וקובי, שהניף אגודל לאות ניצחון. אבל הניצחון הזה הוא כשמחת העניים: באילת יש כרבבת מהגרים. רק קומץ מהם דרום סודאנים שניתן "להרחיק" בלשון ההמון והרשויות. אתמול הם לא העזו להסתובב ברחובות, כמותם גם לא האריתריאים והצפון סודאנים. אילת "הלבינה" לרגע.

הדוברת הנצחית והנמרצת של רשות האוכלוסין וההגירה, סבין חדד, סימסה לכתבים, שבימים אלה לא נותנים לה מנוח: "56 באילת". את סיור-הציד הזה לכתבים, בעייתי לא במעט, היא ארגנה כדי להראות לישראלים שונאי הזרים ותאבי הגירושים ברובם שהממשלה שלהם "עושה משהו". לא מעט מתושבי אילת הריעו אתמול לכוח קובי; אחרים לא היו מרוצים - מעט מדי ומאוחר מדי, משמיעים קריאות שנאה וגזענות שהנייר אינו סובל. אין עוד הרבה ערים בישראל ששיעור האפריקאים בהם גבוה כל כך; אין עוד הרבה ערים בישראל שהשנאה נגדם מפעפעת כל כך, גם בעידודו של ראש העירייה, מאיר יצחק הלוי. בסימפוזיון שהתקיים בעירו לפני כמה שבועות, הוא אמר שקיבל על עצמו לנהל עיר ללא זרים ומצא את עצמו בתוך כשנה עם אוכלוסייה בלתי קרואה שהגדילה את מספר התושבים בכ-10 אחוזים והסבה לה רק נזקים.

הלוי נזהר בלשונו, אבל לא כן תושביו: אילת מלאה כרזות שקוראות לסלק את ה"מסתננים" מפיצי המחלות, עד האחרון שבהם. איך אמר לי אתמול אחד הצעקניים שבתושבי העיר, סיימון בן דוד? "השריפה התחילה באילת. צריך לגרש את כולם, עד אחרון המסתננים. מחלות הם מביאים. מאבא הפכתי להיות שומר של חמישה ילדים שפוחדים ללכת לים לבד". ודאי פוחדים, כשמפחידים - פוחדים.

ואתמול המצוד המתוקשר. על ההגה - מיקי, צעיר ירושלמי, עגיל זעיר נעוץ בתנוך אוזנו וקעקועים חקוקים על זרועו. כבר שלוש שנים שהוא צייד זרים. "זאת עבודה טובה, עבודה מכובדת, עבודה כיפית. אתה מסיים את היום ומרגיש שעשית משהו". כמה זרים עצרת? "בשלב מסוים כבר לא סופרים", הוא כמו מצטנע. קובי וחייליו הם אנשים נחמדים, לא מתנהגים בבריונות, אפילו שומרים על מידה של נימוס ואדיבות מול קורבנותיהם, ודאי מול המצלמות. רק העבודה שבחרו לעצמם היא בעייתית, אבל "מישהו הרי צריך לעשות את העבודה". הם ירדו השבוע לאילת לרגל מבצע סוף העונה של הדרום סודאנים. שלשום עצרו 105. בסך הכל יש בישראל 1,500 דרום סודאנים על פי הממשלה ו-800 על פי ארגוני הסיוע. לא מספר שמשנה את פניה של ישראל, גם אם למבצע גירושם יש כבר שם מכובס - כרגיל אצלנו במבצעים אלימים - "חוזרים הביתה".

בינתיים באו כמה עשרות דרום סודאנים לסניף משרד הפנים בעיר כדי להירשם ל"גירוש מרצון". ארבע תמונות, כמה טפסים והבטחה לטוס כבר ביום ראשון, עם אלף אירו בכיס. מרבית הנוכחים בחדר, כולל לא מעט נשים וילדים, באו לכאן לבושים במיטב מחלצותיהם. המעמד מחייב. אבל כשנכנסה עדת הצלמים, אחזה בעתה בלא מעט מהם, שמיהרו לקום בזעם ממקומותיהם או לכסות את פניהם בטופסי הגירוש מרצון שמילאו זה עתה. אחד מהם אמר שרוב הדרום סודאנים מתכוונים לעזוב בלאו הכי, אבל למה ישראל עוצרת את הילדים ומה יהיה על שכרם שהולן בידי מעסיקיהם. שגרירים רבים של רצון טוב כלפי ישראל לא ייצאו מכאן לאפריקה, אבל מה זה משנה. יצאנו לרחובות.

עצרנו כל כמה מאות מטרים, והמחזה כמו חזר על עצמו: הצגת מסמכים, אין כמעט אפריקאי שהולך בלעדיהם, טלפון למוקד לווידוא הפרטים - ושחרור לדרכם. אחד הלך בלי מסמכים - נסענו לביתו; אחר הלך רק עם צילום האשרה - הצילום הוחרם והאיש שוחרר. "סיירת מטכ"ל אוכלת עשב", מפטיר אחד הצלמים.

קובי ואנשיו מקפידים על קלה כחמורה: מציגים עצמם בתעודותיהם, לעולם לא רודפים, לדבריהם, אחרי נמלטים "כדי לא לסכן את חייהם" ולדירות הם לא פולשים, כך אמרו. אבל כשהיום איים לעבור בלא עצורים, נקטו אנשי היחידה את נשק יום הדין - פלישה לדירות, נשק שאמרו קודם שאינם נוקטים, ודאי לא בלי צו של בית המשפט. אבל אתמול זו היתה הצגת תכלית לתקשורת ואי אפשר היה לסיימה בידיים ריקות. קודם ניסו לצוד ב"סינג סינג", לא הכלא הנודע לשמצה, אלא בית הרכבת הנודע לשמצה אף הוא באילת, שבו מתגוררים זרים רבים. בינגו לא היה שם, ואחרי כמה התלחשויות בוואן, פן אשמע, הוחלט לנסוע לבית ברחוב הדקל פינת רחוב ירושלים השלמה, וללכוד שם את השלושה. עכשיו, כשאתם קוראים את השורות הללו, חבושים טורג'וק ושני חבריו בכלא; מבצע "חוזרים הביתה" רשם אתמול כמה הצלחות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו