שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יום לגירוש, המהגרים הם האופטימיים

אירוע הפיקניק האמנותי בגן לוינסקי נקבע לפני ההחלטה על גירוש הדרום סודאנים, דווקא המהגרים שמרו על רוח אופטימית בתוך הדיכאון הכללי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רועי צ'יקי ארד
רועי צ'יקי ארד

אירוע הפיקניק האמנותי בגן לוינסקי נקבע לפני ההחלטה על גירוש הדרום סודאנים, ובשורת הגירוש הפכה אותו לסוריאליסטי ועצוב. שמלה גדולה וסגולה שימשה במה לדיבור ולשירה, ועל שלט נכתב 'בואו לשיר, בואו להיות'. בגלל המצב נשמעו מעליה נאומים פוליטיים נוגים שדיברו על רצח עם ופחד, כמו זה של וואל א-דין מדרפור, שכאב את גירוש חבריו בנאום ארוך ועמוס רגש, ובאנגלית קשה להבנה. באירועים קודמים מסוג כזה שנערכו בגינה היתה אווירה נעימה, אפילו מאושרת. כולם רקדו יחד, אבל הפעם היה הרבה מתח באוויר.

ליד ספריית לוינסקי עמד מובארק בן 24 מדארפור, שבחן את אותיות האלף בית העבריות שכתובות על הקיר וקרא אותן בקול. מובארק הוא עובד ניקיון במלון תמורת 23 שקלים לשעה. לפני כן הוא היה פועל בניין במוזיאון תל אביב עבור 25 שקלים לשעה. הוא גר לא רחוק משם, בנווה שאנן. "אני לא מרגיש טוב כשאומרים ששחורים זה זבל", אמר, "אנחנו אוהבים את ישראל". הוא מספר שאהב את הסדנה להכנה חיות מגבס שנערכה באירוע. לידו חלפה אשה בשיער צהבהב, ובידה שלט עליו נכתב באנגלית "דברו איתי". "אתה צריך לחלום. הכי חשוב זה לחלום ", הטיפה לאחד המהגרים שניגשו אליה. "את צריכה לעזור לנו", השיב לה.

רמי גודוביץ, רכז בספריית לוינסקי, רץ להחליף דיסק במערכת. הוא סיפר שחשב שצריך לבטל את המסיבה בגלל הגירוש ונראה נסער מאוד. לאחר מכן ביקש שאכתוב שהוא פשוט לא מוכן לחגוג. "יש ילדים בכלא. אני לא יכול לחגוג שום דבר", הסביר, "היתה משפחה שלא הפסידה אירוע בספרייה, עם ילדה בת שלוש, בתה של אשה מקסימה, עם יד שבורה. היא נמצאת עכשיו בכלא. התקשרו משם, קר להם והם רעבים. באמצע הבית שלהם יש דגל ישראל גדול. לי אין דגל בבית. איך אני יכול לחגוג כשיש מטוסים שמגרשים?". לדברי מנהל הספרייה, אייל פדר, התוכנית האמנותית שונתה "כך שתתאים לאירועים האחרונים".

פסטיבל למען פליטים דרפורים וסודנים בגינת לוינסקיצילום: דניאל בר און

גם האמן ליאור ווטרמן, הנמנה עם הפעילים למען המהגרים, נראה מדוכדך. "זה אירוע מבלבל", אמר, "אי אפשר שלא להתרגש ממנו, מאנשים שמלאים רצון טוב ואהבה. ובכל זאת, היום המטוס ממריא. בתקופה הזו אני הכי מתבייש בישראליות וביהדות שלי. לכלוא ילדי בית ספר כמה ימים לפני סיום הלימודים, כמה שבועות אחרי שלמדו על השואה, זה לא נתפש".

באופן מפתיע, דווקא הדרום סודאנים שמרו על רוח אופטימית בתוך הדיכאון הכללי. סימון מיאר מדרום סודאן, שגר בישראל זה חמש שנים עם ארבעת ילדיו, עלה ונאם באיטיות על כמה הוא גאה לשוב לסודאן. "אנחנו עוזבים כי זה רצון האל", אמר, "אני גאה לחזור הביתה. תודה לחברה הישראלית. אתם לנצח חברים של דרום סודאן ומוזמנים לבקר בה. יש מלון בשם 'שלום' בג'ובה הבירה. אנחנו אוהבים אתכם".

אחרי שסימון נאם נשמעה מוסיקה. ויליאם, מבקש מקלט אחר מדרום סודן, חבוש כובע שחור ולבוש בחליפת פסים ובחולצה צהובה זרחנית ומסוגננת, נעלב שלא קיבל את רשות הדיבור. "אני עוזב בעוד שבוע ואומר תודה לממשלת ישראל שאירחה אותי שש שנים", אמר לי, "למדתי אצלכם עברית ולמדתי רוסית מהחברים שהיו לי במקדונלד'ס. אנשים טובים, כולם חברים שלי". כששאלתי אותו על בגדיו הצבעוניים ענה "אני לבוש ככה כי אני שמח וגאה. ניצחתי ואני חוזר לדרום סודאן".

מוסא אדם, ממנהיגי הפליטים מדארפור, לא חולק את אותה אופטימיות. הוא וויליאם נכנסו יחד דרך גבול מצרים ב-2007. "אנחנו אנשים טובים, ובתקשורת מסיתים נגדנו ואומרים שאנחנו פושעים", אמר, וסיפר על העלבון מההפגנות נגדם. "צעקו לי 'לך הביתה'", נזכר. אנואר, גם הוא מדארפור, אמר שהוא מקווה שמדינה אחרת תקלוט אותו כפליט. "באנו כי אנחנו צריכים הגנה, אבל פה אין הגנה", אמר, "כשתקפו אותנו, המשטרה ישבה בחיבוק ידיים. אני מפחד שיהרגו אותנו פה. אנחנו רוצים מדינה אחרת".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ