בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך הופכת המדינה מאות קשישים לעבריינים

מצד אחד מתלוננים שאין דירות, מצד שני מחייבים מושבניקים שהסבו בעצת המדינה את דירותיהם להשכרה - להחזירן לייעודן החקלאי או שיחשבו לעבריינים

28תגובות

מצד אחד מתלוננים שאין די דירות, מצד שני מחייבים מושבניקים קשישים שהסבו בעצת המדינה את דירותיהם להשכרה - להחזירן לייעודן החקלאי; וממה יתפרנסו?

מלכה פורמן מקשיבה להבטחות משרד השיכון על מלאי הדירות שיגרום לירידת מחירים, וחשה שהיא יוצאת מדעתה. לא יכול להיות שיד אחת מחפשת פתרונות דיור, והשנייה הורסת פתרון מצוין שמתקיים עכשיו בפועל. אבל זה מה שקורה.

כ-4,000 דירות במושבים - בהן גם דירות בבעלותה של פורמן - המושכרות כעת במחירים הוגנים לזוגות צעירים ולחיילים משוחררים, ייסגרו בקרוב. ייסגרו - אין מלה אחרת לתיאור המציאות התמוהה הזאת.

הכל החל ב-1991. בעקבות גל העלייה מבריה"מ הוציאה מדינת ישראל צו שעה, שעל פיו ניתן להסב מבנים חקלאיים במושבים לדירות להשכרה לעולים. לנוכח מצבה המידרדר של החקלאות, קפצו לא מעט אנשי מושבים על המציאה. רבים מהחקלאים מספרים על תחושה של שליחות ציונית שליוותה את המהלך. הם לקחו הלוואות, שיפצו את המבנים ויצאו לדרך.

הזמן חלף. בעלי הדירות התבגרו, רבים מהם פנסיונרים היום והדירות הן הכנסתם העיקרית או היחידה. אלא שלא רק שהם לא יכולים היום לנוח, הם נחשבים לעבריינים. במשרד הפנים אומרים שהרחיבו את הצו רק עד 2004, וגם זה מעבר למתוכנן. לנוכח זאת, כבר שנתיים שהמועצה האזורית דרום השרון ומינהל מקרקעי ישראל מתנהלים מול בעלי הדירות בבתי משפט, שולחים קנסות ומחייבים אותם לפנות את הדיירים ולהסב את הדירות בחזרה לייעודן החקלאי.

במושבים טוענים שאיש לא הציג בפניהם מסמך רשמי ולא דיבר על מגבלת זמן. "הם אומרים לי תהפכי את הדירות לרפת, לבית אריזה", מספרת פורמן, תושבת מושב גן חיים, בזעם. "מה אני אארוז? מי צריך רפת? אני רוצה להתפרנס. אנחנו משק טוב שהתפרנס יפה, אני לא יכולה לחיות מחקלאות היום ואין לאן ללכת. בלי הדירות האלה אין לי כלום. זה כל כך אבסורד, הפגיעה היא גם בנו וגם בדיירים".

כל כך הרבה כסף נאלצים המושבניקים לשלם בעבור עורכי דין וקנסות ואין תקווה באופק. עוד ועוד אנשים מתייאשים ומוציאים את הדיירים, עוד ועוד דירות עומדות ריקות. "נוצר פה בעצם מין שקר", מספרת פורמן, "כי מי שיש לו כסף יכול לפתוח בדירות האלה חדרי עיסוי. על זה אפשר לקבל אישור לשימוש חורג מהמועצה. אבל צריך מאות אלפי שקלים כדי להסב את הדירות לספא ולשלם למינהל על שימוש חורג. איפה ההיגיון? למה דירות אסור ועיסוי מותר? ממתי זה נחשב לחקלאות?"

הבנים לבית פורמן עובדים כחקלאים במושב ומגדלים תות ליצוא, אבל עם השטחים שעליהם בנויות הדירות אין מה לעשות. מלכה פורמן היא בת 72. בעלה הוא ניצול שואה, חולה, ואינו יכול לעבוד במשק. לשניהם אין פנסיה גם אחרי 30 שנות עבודה חקלאית. "בלי הדירות האלה אני תוקעת לי כדור בראש", היא אומרת. אין כמעט גורם במדינה שלא מכותב על המכתבים של פורמן, כשהיא מסתובבת במשק כולם נושאים אליה עיניים מלאות תקווה, אבל איש מהנמענים לא שב עם פתרון עד עתה ומדובר בתהליך של שנתיים.

ראש המועצה האזורית דרום השרון, מוטי דלג'ו, אומר שהוא שותף לכאב ולזעם אבל נאלץ בעל כורחו לפעול מול בעלי הדירות. כבר שנים שהוא פונה לשרי הפנים בבקשה להאריך את ההחלטה, אולם ההסדר בוטל וגם במשרד השיכון, לדבריו, סירבו להיאבק עליו. עכשיו הוא מחויב על פי חוק לפנות את הדירות ולהילחם בתושביו. דלג'ו פסימי, אבל לא ייתכן שבממשלה שחרטה על דגלה שינוי בשוק הדיור לא יבינו את האיוולת ויתקנו אותה, לאלתר.

השומר

הוא עומד בכניסה לסניף אופיס דיפו שבמתחם הקניות של שפיים. מתשע בבוקר עד שמונה בערב, גם בשבתות וחגים. הוא בן 75. פעם היה מנהל סניף בנק והיום הוא אסיר תודה על 25 שקלים לשעה. גם בסיוטיו הגדולים לא חלם שכך ייראו חייו לעת זיקנה.

משה שרביט איבד את כל רכושו והוא לא אשם בדבר. ב-17 ביוני 2011 החריד פיצוץ עז את כיכר העצמאות בנתניה והותיר את שרביט חסר כל. דליפת גז שהובילה לפיצוץ בלוני הגז גרמה למותן של ארבע נשים ולפציעתם של עשרות. תמונות המבנים ההרוסים הופיעו בכותרות הראשיות, אבל התחושה היתה שהנזק לרכוש לפחות, יטופל, שמי שטרח לבטח את עצמו יכול לישון בשקט. אלא ששנה אחרי מתברר שבעלי הדירות והעסקים נפלו לבור שהם לא יכולים לצאת ממנו.

לשרביט למשל, היו שלוש דירות בבניין מספר 5 בכיכר. לפני 20 שנה עזב את הבנק ובכספי הפיצויים רכש את הדירות בתוספת משכנתה. החישוב היה שמדמי השכירות שיקבל יוכל לחיות ולשלם את המשכנתה ובמקביל להתנסות בעסקים פרטיים. וכך היה, עד הפיצוץ. כמה חודשים אחרי האסון הוחלט להרוס את בניין מספר 5. שלוש הדירות של שרביט לא קיימות יותר.

שרביט, איש אחראי, מחזיק בפוליסת ביטוח, אלא שהוא לא זכאי לקבל את הפיצוי, מיליון ו-250 אלף שקלים, לפני שהדירות ייבנו מחדש. אלא שבגלל סכסוך בין השכנים התהליך תקוע. פיצוי מהביטוח לא מקבלים, אבל משכנתה על הדירות שלא קיימות חייבים להמשיך לשלם - היגיון ישראלי - ובמקביל צריך לשכור דירה לגור בה. אם תחברו את אובדן ההכנסה עם החובה לשלם משכנתה, תקבלו אדם בן 75 שעובד כשומר.

בחברת כלל, המבטחת, מסבירים שהם נתנו לשרביט סכום שאמור לכסות שכר דירה לחצי שנה ולשיפוץ מינימלי, אבל את הסכום הגדול של הביטוח הוא אכן יקבל רק אם ייבנה הבניין. עם זאת, הבטיחו, יזמנו אותו למשרדם לבדוק אם ניתן לסייע.

שרביט לא לבד, עוד עשרות בעלי דירות וחנויות מסתובבים אבודים. תיק החקירה, אגב, צפוי להיסגר בפרקליטות מחוסר ראיות, אין גם את מי להאשים. חשוב לדעת, ביטוח ערך הקרקע, הכרוך בתוספת סכום קטן, היה יכול לשנות את המציאות הזאת אבל חברות הביטוח לא טורחות ליידע אותנו על כך וגם הבנק לא דורש זאת בביטוח המשכנתה. מה אכפת לו, בכל מקרה נהיה חייבים להמשיך לשלם גם אחרי אסון.

אלון רון


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו