בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האצולה של ירושלים מוצאת נחלה בתל אביב

המתנחלים, ההתחרדות והיעדר הליבראליות גורמים לאליטות הירושלמיות לעזוב. בעיריית ירושלים משלימים עם גל העזיבה ובונים על הצעירים

210תגובות

לפני כשלושה שבועות זכתה תל אביב בניצחון סמלי חשוב בקרב האינסופי מול ירושלים - דוד קרויאנקר, המתעד החשוב ביותר של האדריכלות הירושלמית ואושיה לוקל-פטריוטית בבירה - עזב לטובת תל אביב. "אתמול חגגתי יום הולדת 73", סיפר השבוע ל"הארץ", "יש לנו שתי בנות ושלושה נכדים ועוד שניים בדרך, כולם גרים באזור השפלה. בגיל מסוים סדרי העדיפויות שלך קצת משתנים, אז החלטנו לעזוב ולהצטרף אליהם".

בשכונת רמת אביב ג', לשם עברו בני הזוג קרויאנקר, הם צפויים לפגוש הרבה פנים מוכרות מקרב האליטות הירושלמיות. למעשה רוב החברים שלהם מירושלים כבר גרים בתל אביב. התופעה של עזיבת האליטה הירושלמית החילונית קיימת זה כמה שנים. הכל מעידים כי כוח המשיכה של תל אביב גובר מאוד עם הולדת הנכדים בשפלה, וכוחה של ירושלים נחלש עם הפרישה לגמלאות. רשימת העוזבים ארוכה וכוללת בין היתר את נשיא בית המשפט העליון לשעבר ורעייתו, אהרון ואלישבע ברק, את שופט בית המשפט העליון, יצחק זמיר ושופטי המחוזי בירושלים משה רביד ויעקב בצלאל. נשיאת המחוזי בירושלים היום, מוסיה ארד, כבר רכשה דירה בתל אביב אך ככל הנראה ממתינה ליציאה לגמלאות. לצדם ניתן למנות רבים אחרים ובהם האמן לארי אברמסון, העיתונאים אפרים סידון וגדעון רייכר, המוזיקולוגית מיכל זמורה-כהן, איש העסקים איתן רף, המו"ל, ירון סדן, השרה לשעבר יולי תמיר והאדריכלים אמיר ועופר קולקר והלל שוקן.

כך בעוד שבעיריית ירושלים מתבשמים מנתונים ראשוניים שמעידים על בלימת המגמה של עזיבת הצעירים החילוניים, מכה בירושלים גל ההדף של עזיבת הצעירים משנות ה- 90. שכן אותם צעירים שעזבו, התחתנו וילדו ילדים, משכו בבוא היום גם את הוריהם - מי שהיו יצרני וצרכני התרבות הגדולים ומנהיגי המאבקים החילוניים בעיר. הם הותירו את המאבקים מאחור ועברו לתל אביב, כדי לבלות את שנות הפרישה שלהם בנעימים. פעמים רבות התהליך מתחיל רק ברכישת דירה לסופי השבוע. אולם מהר מאוד אלו מתארכים לכדי ארבעה ימים וכעבור זמן לא רב מוצעת הדירה בירושלים למכירה.

אלון רון

עזיבת ירושלים מלווה לעתים בשבר אידיאולוגי ובזעם יוקד על מה שקרה לעיר . "נלחמנו הרבה מאוד שנים והתחושה היא שעייפנו, רוצים לחיות. יש בזה גם אסקפיזם", מודה זמירה שגב, שהתגוררה בעיר במשך 35 שנה ובמשך 20 מתוכן ניהלה את העמותה החילונית חמד"ת (חופש מדע דת ותרבות). "ירושלים הפכה לבירת המתנחלים, היא עיר מתחרדת, ימנית מאוד, מלוכלכת מאוד. האם הובסנו? צריך לשאול את השאלה הגדולה - האם מדינת ישראל הובסה על ידי מדינת המתנחלים? אני לא יודעת, אבל יש תחושה שעל ירושלים ויתרנו, לא רק אנחנו, המנהיגות במדינה ויתרה עליה לטובת ברבריות, לכלוך והשתלטות חרדית".

רובם גם מבטאים תחושות של כמעט הערצה לתל אביב, לעושר התרבותי, להרגשת החופש ולרמת השירותים שניתנת לתושבים. לעתים הם נשמעים כילדים בחנות צעצועים עצומה. "אני עכשיו בתל אביב, עיר מטופחת ומתפקדת. אני משלמת מסים גבוהים ומקבלת תמורה מלאה לכספי. בירושלים תמיד הרגשנו שכל אחד מאתנו מתחזק שתי משפחות חרדיות שלא משלמות מסים", אומרת שגב. "בבריכה אין הגבלה לשעות של נשים וגברים, חנויות פתוחות ביום שישי בערב, הכול במרחק הליכה, יש סרטים מטר מהבית", אומרת אחת מהמהגרות החדשות.

גם את לארי אברמסון, מהאמנים החשובים בארץ ולשעבר ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, אפשר לתאר כחייל בדימוס בשורות מחנה החילונים בירושלים. הוא ואשתו, שלומית, מרפאה בעיסוק וסופרת, היו שותפים במטה המאבק של תושבי קרית יובל נגד התחרדות השכונה. לפני שנה עזבו את העיר. "הפרדוקס הוא שדווקא התחרדות השאירה אותנו עוד שנתיים בירושלים. כאשר הצטרפנו למאבק קשרנו קשרים מאוד יפים עם השכנים ופתאום היתה קהילה והיה מאבק משותף", אומר לארי. "הרגשנו שאנחנו צריכים לצאת בראש מורם, בהרגשה שעשינו משהו, לא בצורה חסרת אונים", מוסיפה שלומית.

אולם כאמן פעיל ומעורב בסצנה לא יכול היה אברמסון להמשיך ולהתגורר בירושלים. "כשהתחלתי להציג אמנות באמצע שנות ה-70 היה אפשרי להיות אמן בירושלים ולקבל תשומת לב ארצית. היתה סצנה בירושלים". לדבריו, "גם היום יש, אבל היא סצנה מחתרתית של אמנים צעירים שנאחזים בירושלים, היא נובעת מנקודת הפתיחה הנמוכה של העיר כי האמת המרה היא שתושבי ירושלים לא מתעניינים באמנות".

לצד המראה הקשה שמציבים לירושלים המהגרים, כולם עד האחרון מתרפקים על זיכרונות מירושלים אחרת. חלקם ילידי העיר וחלקם באו אליה ללימודים בשנות ה-60 וה-70. כולם מתגעגעים לעיר שהיתה פתוחה, אינטלקטואלית וחופשית יותר. "זו היתה עיר חילונית, תוססת ורדיקלית, פה נולדו המקומון ‘כל העיר' והתקשורת הביקורתית, היו פה אינטלקטואלים", אומר אברמסון. "אבל תהליך השינוי התחיל כבר ב-67', כשהמיתוס של העיר המאוחדת והבנייה ההרודיאנית והמשיחית הפכו לאבן שואבת לציבורים אחרים לחלוטין. אני ליברל שמאמין בחייה ותן לחיות, אבל זה לא עובד עם ציבור שלא מקבל את התפיסה הזאת. אצל אולמרט המשחק הליברלי בירושלים נגמר".

מוטי מילרוד

"עזבתי מתוך געגוע", מוסיפה אשתו שלומית, "ירושלים כל כך יפה, אין עליה, אבל עזבתי מתוך תחושה שהיא נגנבה ממני. רוב החברים עברו שנים לפנינו, כל הזמן החזקנו בדעה של ‘מה זה 45 דקות נסיעה בשביל כוס קפה', אבל אז אתה מגלה שזה הרבה, חברים הפסיקו לבוא". אולם לדבריה, היא "עדיין רואה את ירושלים כבית, עדיין תיירת כאן".

אראלה הדר, בכירה במשרד החוץ, עזבה את העיר לפני עשר שנים, "מיד שקיבלתי את הניירת של הפנסיה", כדבריה. היא באה לירושלים מיד אחרי מלחמת ששת הימים, "זו היתה עיר בינלאומית, היו פה כל מיני שוודיות, האוניברסיטה פרחה, בצלאל פרח. בינתיים הכל מת. הרבה ידידים ומכרים כבר לא גרים שם, הגועל היה יותר מדי עבורם".

כבר בשנות ה-90, בעת טיול לארה"ב, כתב השופט המחוזי משה רביד, מכתב לילדיו ובו ציין שיום יבוא וכנראה הם יאלצו לעזוב את ירושלים. לפני שנה עזבו הוא ואשתו שרית את הבירה ועברו לתל אביב. בזמן אריזת הבית לקראת המעבר הם מצאו את המכתב. "כנראה שכבר אז הרגשנו שאנחנו זמניים", אומרת שרית, "מהמחזורים של הילדים שלנו לא נשאר אף אחד בעיר, גם הילדים שלנו עזבו. באיזשהו שלב הרגשנו שהם אפילו לא רוצים לבוא לסוף שבוע לירושלים. לאט לאט האווירה בשכונה שלנו השתנתה, אתה מרגיש איך אתה נוסע בשבת לבית שלך ומתחילים להעיר לך. כשזה התחיל לחלחל, אז החלטנו למכור את הבית". רביד שילם מחיר מסוים על המעבר, כאחיו של השחקן המיתולוגי של בית"ר ירושלים, אודי ("חמודי") רובוביץ, הוא זכה לכבוד מלכים בביקור השבועי בשוק מחנה יהודה, "כאן בעלי הבסטות לא מכירים אותו, הוא לא רגיל לזה", אומרת אשתו.

בעיריית ירושלים מודים שלא ניתן לעשות הרבה כדי לבלום את התופעה, מבחינת העירייה מדובר ב"דור אבוד", שנוטש את העיר בעקבות ילדיהם שעזבו כבר בשנות ה-90. "המאמצים נעשים היום כדי להפוך את העיר לאטרקטיבית לצעירים, הרבה יותר קל להיאבק כדי להשאיר אנשים בעיר מאשר להחזיר אנשים שכבר עזבו", אומר גורם בלשכת ראש העיר.

קרויאנקר, שכתב עד היום כ-30 ספרים על ירושלים ותולדות האדריכלות שלה, מכיר כנראה יותר מכל אדם אחר את רחובות העיר ובתיה. "יש לי היכרות אינטימית עם כל בית ובית. אני יודע מי תכנן אותו, וכמעט על כל משפחה שהתגוררה בו מאז שנות ה-40", הוא אומר על שכונות ילדותו רחביה וטלביה. הוא אינו מתכוון לחדול מהמשימה ההיסטורית שלקח על עצמו, ומתכוון להמשיך ולתעד את המורשת האדריכלית של ירושלים. כרגע הוא עובד על פרויקט מונומנטלי של עריכת מעין קטלוג של שפת העיצוב הירושלמית. "אני אמשיך לעבוד ולעסוק בחקר האדריכלות והתכנון. אני יכול היום לשלוף את ירושלים מתוך התיקים בארכיון שלי. זה אולי קצת קשה מהבחינה הרגשית, אבל אין תחושה של ניתוק".

לדבריו, "על התחלואים של ירושלים הייתי מתגבר בקלות כי אני אוהב את ירושלים וגם לא עברתי לכאן בגלל חיי התרבות היותר עשירים או הפאבים היותר סוערים. אבל אני אוהב את הים - אני אמנם שחיין קטן מאוד, אבל אני אוהב ללכת לאורך החוף, זה בונוס. מצד שני, לא צריך לשכוח שיש בתל אביב את יולי ואוגוסט".

אלון רון


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו