בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהביטוח הלאומי מצליח להתיש את האחות הנכה

האחות ציפי דנה נותנת את כל כולה לילדים חולי סרטן בבית החולים שניידר. אבל על מחלותיה שלה, שהן רבות וקשות, הביטוח הלאומי לא רוצה לשמוע

38תגובות

איפה שהוא בשולי הסיפור הזה מתעוררת פתאום בלב המשאלה שיום אחד יבואו מקבלי ההחלטות בביטוח לאומי למחלקה האונקולוגית בבית החולים שניידר, יעמדו בצד ויתרשמו מקרוב מהתנהלותה של האחות ציפי דנה. מהכוחות שהיא מגייסת למרות מחלותיה שלה כדי לשמח את הילדים החולים שם. מעבודת הקודש שהיא עושה כבר 33 שנה. אלא שהם לא שם, ובעיוורונם, כך נראה, חורצים את גורלה פעם אחר פעם ומסרבים להעניק לה את זכויותיה הבסיסיות.

דנה, בת 58, היא האחות האחראית על טיפול בילדים במצב סופני במחלקה האונקולוגית בבית החולים שניידר. נשיאה בעול התפקיד הזה דורשת תעצומות נפש רבות, וגם לא מעט כוח פיסי, ודנה היא אשה חולה, מאוד. היא סובלת מסוכרת וממחלות נוספות שנובעות ממנה, ובשנה האחרונה גם עוברת טיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, עקב אי ספיקת כליות. דנה מתניידת בעזרת כיסא גלגלים, וראייתה הולכת ומידרדרת. בכל זאת היא לא מוותרת. בכל בוקר מתייצבת במחלקה, עוטפת את הילדים באהבה ונותנת להם את התחושה שהכל יהיה בסדר. הם מבחינתם רואים בה אמא, סבתא, כל מה שרק תרצו, קירבה נטולת גבולות.

אל תשאלו אותה מדוע אינה מפסיקה לעבוד, מבחינתה זאת לא אופציה. היא אוהבת את העבודה והילדים, לוותק ולניסיון שלה אין תחליף בכל הקשור לטיפול בילד גוסס, או לטיפול בילד שנע בין המחלקה לבית. דומה שאין אדם אחד בבית החולים שלא מעריץ את יכולותיה ומעריך את נתינתה.

רק כשמדובר בביטוח הלאומי נעלם כל הכוח שלה. כבר שנים ארוכות שהיא מבקשת הכרה בנכותה ובמחלותיה, הכרה שמשמעותה קצבה שתסייע לה להמשיך לעבוד ולתפקד. קצבת נכות אינה זכאית לקבל משום שהיא עובדת בחצי משרה ומשתכרת כ-4,500 שקל בחודש. הסכום הזה שולל ממנה זכאות לקצבה הספציפית, אלא שעל פי החוק היא זכאית לקבל קצבת ניידות וקצבת שירותים מיוחדים, וכאן מתחיל, ולמעשה גם נגמר, המאבק.

ניר קידר

לפני שלוש שנים קבעו בביטוח הלאומי לדנה 64% נכות. לאחר שבשנה האחרונה הידרדר מצבה, היא פנתה שוב לביטוח הלאומי כדי להעלות את אחוזי הנכות. אבל בוועדה עשו בדיוק את ההיפך. אחוזי הנכות שלה הורדו ל-40%. לדבריה, הרופא בוועדה אמר לה שאין ספק שהיא נכה במאה אחוזים, רק שהקריטריונים של הביטוח הלאומי עדיין לא כוללים את נכויותיה אלה; ההגדרה "סיבוכי סוכרת", למשל, אינה מופיעה בסעיפי הליקויים שבחוק.

השורה התחתונה היא קצבה של 1,330 שקלים תחת סעיף שירותים מיוחדים, ואילו קצבת ניידות היא אינה מקבלת כלל. גם כשאחוזי הנכות היו גבוהים יותר היא לא קיבלה. אז הסבירו לה שזה משום שהיא נעזרת כרגע באחותה, שיש לה רכב מהעבודה. מה הקשר בין עבודתה של אחותה לזכויותיה שלה? אגב, כל קצבת הניידות מסתכמת ב-1,000 שקל בממוצע בחודש.

דנה מערערת עתה על החלטות המוסד בבית הדין לעבודה. דיון ראשון בנובמבר. כרגיל, לכולם יש זמן. לה אין. מצבה הפיסי הולך ומידרדר, ומעידים על כך מסמכים רפואיים רבים שברשותה. הדבר היחיד שנשאר לה הוא אהבת הילדים במחלקה.

מהמוסד לביטוח לאומי נמסר בתגובה, כי דנה "מקבלת גמלה לשירותים מיוחדים בשיעור 50%. היא אינה זכאית לקצבת נכות משום שהכנסותיה גבוהות. ועדת ערר הכפופה למשרד הבריאות קבעה לה 40% מוגבלות בניידות, וכן קבעה שהיא זקוקה ומשתמשת בכיסא גלגלים. על החלטה זו עומדת לה הזכות לפנות לבית הדין".

סיפורה של שושנה

בכל פעם שמספרים לכם כמה קשה עובדת מדינת ישראל כדי שלניצולי השואה שחיים בקרבה יהיה טוב, זיכרו את סיפורה של שושנה (שם בדוי).

שושנה בת 77. את השואה עברה כילדה בליטא. רק ב-2008 החלה לקבל קצבת ניצולת שואה ממשרד האוצר. מתן הקצבה התאפשר אחרי שהכנסת חוקקה חוקים חדשים, בהם "חוק ההטבות", הקובע פיצוי של 1,100 שקלים בחודש למי שלא הוכרו עד אז.

אלא שמתברר שגם אחרי תיקון העוול ההיסטורי מתקשים פקידי אוצר מסוימים להיות נדיבים. לפני כמה חודשים קיבלה שושנה הודעה שהקצבה נשללת ממנה. מתברר שבאוצר חיפשו ומצאו מסמך של הצלב האדום, הקובע שבהיותה ילדה, שהתה עם אמה ואחותה בסיביר, ולא בגטו בליטא כפי שדיווחה.

שושנה לא יודעת את נפשה. הלוואי שאכן היתה עם אמה אז, היא אומרת, הלוואי שהגרמנים לא היו תופסים אותה ואת אחותה בליטא, משליכים אותן למשאית ולוקחים אותן לגטו סלובוטקה בעיר הסמוכה. הלוואי שלא היתה מופרדת מהוריה שאותם לא ראתה יותר לעולם.

אולי, היא אומרת, הצליחה אמה להימלט, וכשנרשמה בצלב האדום הציגה גם את מסמכי בנותיה כדי לזכות בעזרה גדולה יותר, אולי אימצה שתי ילדות יתומות בדרך, אלוהים יודע. מה ששושנה יודעת היטב זה איך נראו החיים שלה, ואת זה איש לא יוכל לקחת ממנה.

ואנחנו אומרים שגם אם ניצולה במצבה של שושנה לא אומרת את האמת כולה, מה כבר יקרה למדינה אם תניח לה? מה יקרה אם ייתנו פיצוי לילדה שעברה את השואה בסיביר. עד מתי יפשפשו בציציות ניצולים, אחרי שנים שלא נתנו להם דבר.

שושנה עתרה בעזרת משרד עו"ד דוד ידיד, המתמחה בתחום, לוועדת ערר. אנחנו מבטיחים לא להניח לסיפור הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו