בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההקרנה האחרונה בסינמה פרדיסו של ערד

אוברי הופמן פתח לפני יובל קולנוע ראשון בערד, בחדר אוכל עם כסאות מהבית, והפך אותו למרכז תרבותי. השבוע נפתח הקולנוע להקרנה חגיגית של ערב אחד

17תגובות

"לא לעשן ולא לפצח גרעינים!" קרא אוברי (אברהם) הופמן בן ה-83 לעשרות תושבי ערד שבאו להקרנת הסרט "חלף עם הרוח" השבוע. 47 שנים עברו מאז שהוקרן שובר הקופות ב"קולנוע של הופמן", ובהקרנה כעת אף חילק הבעלים הוותיק העתקים של ההזמנה להקרנת הבכורה שלו מ-1965. לערב אחד נפתח שוב הקולנוע המיתולוגי. ההתרגשות היתה גדולה, והופמן עמד מחויך ומכר כרטיסים, ממש כמו אז.

"הקולנוע של הופמן" נפתח בערד בשנת 1962. בתחילה אירח אותו חדר האוכל של "המלון של ברוך" בעיר, ולאחר 3 שנים עבר למשכנו בשכונת הראשונים, שם פעל במשך 15 שנה. "בקולנוע היו 199 מקומות, רובם בכיסאות רגילים", מספרת גרושתו של הופמן, מארי. "אם זה היה סרט טוב במיוחד, יותר אנשים רצו לראות, והיו מכניסים עוד כסאות שהביאו מהבית. התחלנו פעם בשבוע, אחר כך פעמיים והמשכנו לכל ערב - הצגה יומית והצגה שנייה. אני עמדתי בדלת עם הכרטיסים בהצגה השנייה".

אוברי ומארי הכירו לפני יותר מ-60 שנה, אז היו פעילים בתנועת נוער ציונית בדרום אפריקה, ועלו יחד מקייפטאון בשנת 1956. היום הוא גר במרכז גריאטרי בפתח תקווה, לאחר שהתגרשו. בתם, שוני הופמן (57), עדיין מתגוררת בערד. "כבר אז חלמנו להגיע לערד", מספרת מארי, "אבל לא היה שם מקום מגורים או עבודה, אז חזרנו לנתניה". לערד עברו בסופו של דבר ב-62', לאחר שקיבלו מברק שיש צורך בחשמלאי בערד. "עברנו לשם והבאנו יחד איתנו את כל המשפחה", אומרת מארי. "ואז היתה פחות מדי עבודה ליותר מדי אנשים, אז אוברי הציע לקחת את נושא הקרנות הסרטים על עצמו".

אליהו הרשקוביץ

כך, השיג הופמן מקרנת 8 מ"מ, והחל להקרין סרטים. "בהתחלה היו לנו רק כסאות רגילים, ואנשים התלוננו שמסתירים להם", נזכרת מארי, "אז ביקשנו מהגבוהים לשבת מאחור ומהנמוכים לשבת מלפנים. בחורף הקפוא היינו לובשים פיגמ'ה, מעליה מעיל ומעליו שמיכה כדי לראות את הסרטים". בשנת 75' הסכימה העירייה להשקיע בבניית שיפוע ברצפה ובנתה את חדר ההקרנה. המשפחה מצדה קנתה מכונת הקרנה 35 מ"מ וכסאות קולנוע מעץ.

כשמזכירים לוותיקי ערד את הקולנוע, חיוך רחב עולה על פניהם. "לא היה לנו לאן ללכת", סיפרה רוחמה נחמני (71), אז בת 21. "זה היה המרכז התרבותי היחיד, אפילו לפני שהיינו מועצה מקומית. הקולנוע היה שונה - זה לא היה קולנוע, זו היתה משפחה. לא היית צריך להתגנדר ולהתלבש. באנו בנעלי בית. זה היה עממי כזה", סיכמה נחמני. "התרבות היחידה בעיר היתה הסרטים והבדיחות של אוברי", אמרה מארי.

לפני הקרנת הסרט שחזרו הופמן וצופיו את המשפטים המיתולוגיים שנהגו להחליף בהקרנות: "לא לעשן ולא לפצח גרעינים!", קרא הופמן והוסיף: "משפחת כהן, הילד שלכם בוכה, לכו להרגיע אותו!". הקהל השיב לו: "הופמן, תרגום, הסרט נקרע, את הכסף חזרה!", והופמן אמר במבטא דרום-אפריקאי: "אני לא דבר הרבה עברית תסלחי לי אדוני". ותיקי ערד באולם התקשו לעצור את הדמעות מהתרגשות.

גם הופמן התרגש מאד מהערב שערכה לכבודו עיריית ערד ביום ראשון השבוע. "לא ציפיתי לראות כל כך הרבה אנשים שהיו בעבר בקולנוע", אמר. "התחלנו להקרין סרטים לפני עשרות שנים, כשערד עוד לא היתה עיר. היינו לוקחים את הסרטים מתל אביב ומחזירים אחרי השימוש לחברה. בנו לי חדר הסרטה ואפילו חלון, כדי שאנשים יקנו את הכרטיסים".

הקולנוע נסגר בסופו של דבר בחורף 1980, לטובת הטלוויזיה. הופמן רכש את שוברי הקופות בזמנו, אך רק מעטים יצאו מבתיהם לצפות בהם, והמקום ספג הפסדים כבדים. הופמן נאלץ לפתוח חנות חשמל במרכז העיר, שהיתה פעילה כמה שנים, עד שעזב את העיר. בתקופות הפורחות, היתה בתו של הופמן בודקת את הכרטיסים ומכניסה את כל כיתתה חינם לסרטים. היא נזכרת שאביה היה מביט בתור המשתרך ואומר "אני לא זוכר שמכרתי כל כך הרבה כרטיסים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו