בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיעוד אחרון, לפני היעלמות המורשת היהודית בפקיעין

חוקרים ממכון בן-צבי שהו עם האשה היהודייה האחרונה בכפר הדרוזי, בו גרו יהודים ברציפות מימי בית שני. מרגלית זינאתי, בת 81, לא נישאה מעולם כדי שלא תצטרך לעזוב את היישוב

69תגובות

צל עץ התות הזקן בחצר בית הכנסת בפקיעין טשטש מעט את החום הכבד, שלשום בצהריים. בצל העץ עמדו מרגלית זינאתי, בת 81, תושבת המקום ועדנה עסיס, חוקרת ממכון יד בן צבי, ובידיהן קישואים טריים וגרגרי אורז.

זינאתי הסבירה לעסיס בסבלנות וברצינות רבה כיצד ממלאים את הקישואים באורז, זאת אחרי שהעבירה לעסיס את סודות הכנת תבשיל מג'דרה מבורגול שהיא נוהגת להכין מהחיטה שגידלה בשדה הסמוך לכפר, כפי שהכינו אמה, סבתה ודורות רבים לפניה. עסיס, אוצרת ביד בן-צבי, היא גם חוקרת תרבות אוכל כמשקף זהות, זיכרון, תרבות והיסטוריה. השבוע נפגשה עם זינאתי ועם חברותיה - דרוזית, מוסלמית ונוצרייה - כמה פעמים בניסיון לדלות כמה שיותר מתכונים, סיפורים ומנהגים הקשורים לאוכל, כמו גם למנהגים אחרים, כדי לשמור עליהם מכליה.

אלא שבכך לא הסתכמה מלאכתה של זינאתי; משלחת תיעוד שמנתה שבעה חוקרים מיד בן-צבי שהתה השבוע שלושה ימים בביתה במסגרת תחילתו של מפעל תיעוד חלוצי ויוצא דופן שמטרתו תיעוד מורשת יהודי פקיעין, שמהווה סיפור מכונן ומיוחד במורשת הישראלית. מרגלית זינאתי, שנולדה בשנת 1931, היא החוליה האחרונה בסיפורה של קהילה יהודית ששמרה על רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, ככל הנראה כבר מתקופת הבית השני, אז הגיעו לכפר שלוש משפחות ממשמרות הכהנים ששירתו בבית המקדש.

מאז ועד היום לא נפסקה שרשרת הדורות היהודית בפקיעין, מלבד שנתיים, בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, כשהיהודים נמלטו בעת הפרעות, מרביתם למה שהם כינו גלות חדרה. משפחה אחת שבה לביתה ב-1940 - משפחתה של זינאתי. קהילת יהודי פקיעין נמנית עם מה שנהוג לכנות המוסתערבים, כלומר יהודים שאינם ערבים, אך קיבלו מהם את תרבותם. קהילות כאלו היו גם בירושלים ובצפת ובעוד כמה כפרים בגליל. המוסתערבים דיברו ערבית ובלבושם דמו כמעט בכל לשכניהם, ואף קיימו מנהגים וטקסים דתיים בעלי אופי דומה.

עבדאללה שמא

המפגש עם מרגלית זינאתי מרגש, ומקבל ממד יוצא דופן באמצעות הצגה שהיא מעלה בפני האורחים במקום ביחד עם אוריאל רוזנבאום. רוזנבאום, שחקן ודרמה-תראפיסט, טייל בפקיעין לפני 13 שנים ונשבה בקסמה של מרגלית ובקסם המקום. "על מרגלית הוטל תפקיד כבד", אומר רוזנבאום, "להישאר בפקיעין כדי לשמור על אביה ואמה, על בית הכנסת ועל שדות המשפחה. היא מילאה את התפקיד ומעולם לא עזבה, אבל גם לא הקימה משפחה כי משמעותה של חתונה היתה לעזוב את הכפר. היישוב היהודי יצר מיתוס סביב המשפחה, מיתוס שהוריה של מרגלית מילאו בו תפקיד ואחרי מותם הוא הוטל עליה".

היא היתה לשומרת החותם, תפקיד משמעותי וחשוב, שגם גבה ממנה מחיר אישי. "יש פתגם שאומר: מי שלא עוזב את הוריו, לא יישאר לבד", אומרת מרגלית בהצגה שהיא מעלה בפני התיירים הבאים למקום. אבל המטלה שהוטלה עליה גרמה לה להישאר לבד. ובכך בעצם נחתם הגולל על הקהילה היהודית העתיקה בפקיעין.

לדברי רוזנבאום, "עם השנים מרגלית הפכה למעין מוצג; היו באים הנה, מצביעים עליה, מצטלמים איתה ואחר כך עוזבים ואומרים עליה 'משוגעת' ועוד שמועות שונות. והיא בכלל אשה מדהימה". מקורו של סיפור יהודי פקיעין, מיתוס מכונן בשביל התנועה הציונית, ששאפה להדגיש את הקשר של העם היהודי עם הקרקע, נוצר לפני 90 שנה. בשנת 1922 בא לכפר יצחק בן-צבי ששמע על הקהילה היהודית הקטנה שסובלת מקשיי פרנסה ונסע ללמוד עליהם.

"מאז אותו ביקור הפך בן-צבי לפטרון קהילת יהודי פקיעין והוא שיצר למעשה את סיפורה", מספרת הד"ר נירית שלו-כליפא, הממונה על אוצרות ותיעוד חזותי במכון יד בן-צבי ומי שעומדת בראש המשלחת לפקיעין. "בשביל היהודי העברי, האנשים האלה היו הקשר שנשאר עם האדמה ולכן זה הפך לסיפור אדיר; אותה קהילה פלאחית הפכה לבעלת סמליות משמעותית. כבר 90 שנה אנשים באים הנה לחוש חלק מהדבר הזה".

עבדאללה שמא

שלו-כליפא מציינת כי "המקום הפך למוקד עלייה לרגל; היו אפילו שהגיעו למשך שבועות וחודשים כדי לעזור למשפחה, אבל בעצם יותר בשביל לקבל מהם חיזוק. החשיבות שלהם הרקיעה שחקים". מרגלית זינאתי עצמה מספרת כי עצם היותם של החוקרים ממשיכי דרכו של בן-צבי הופכת אותם לבני משפחה בעבורה, הממשיכים במלאכה שהחלה בראשית המאה הקודמת. "הם המשך ליצחק בן-צבי", אמרה. "בן-צבי לימד אותי לא להתבלבל, ועזר לי לדעת שאני יהודייה ולא ערבייה".

עבודת המשלחת נעשית במסגרת פרויקט מורשת של משרד ראש הממשלה. לדברי שלו-כליפא "לראשונה המדינה לקחה אחריות על נכסי המורשת והטילה עלינו להיות הקשר לפקיעין", ממש בדקה התשעים. העבודה שנערכה השבוע במקום הזכירה מעין משלחת סקר בזעיר אנפין שנשלחה למחוזות רחוקים לפני 100 שנה: בחדר אותו מכנה משפחת זינאתי "חדר רחל ינאית", על שם אשתו של בן-צבי הנערצת עליהם, ניהל הד"ר שי לביא, מנהל הארכיון ביד בן-צבי, את תיעוד הארכיון. בחדר נפרסו הררי מסמכים שחולקו לנושאים ותועדו. החל מספרות קודש וקלף עתיק של מגילת אסתר וכלה בקטעי עיתונות ובתכתובות ביורוקרטיות שעוסקות בכל מכל: טענות להזנחה ושכחה בשנות ה-70 וטופס של קרן מבטחים.

בבית הכנסת הסמוך מתרוצץ בהתרגשות ראובן גפני. גפני, חוקר בתי כנסת בארץ-ישראל ביד בן-צבי, מתעד את בית הכנסת ואת השינויים שחלו בו עם השנים. לדבריו "זהו בית כנסת בן מאות שנים. אפשר להבחין בשינויים שנעשו בו", הוא מצביע על וו שעליו נתלתה בעבר מנורת שמן. "לכל שינוי יש משמעות", הוא מסביר. "שום דבר לא קורה סתם". "יש כאן משהו שתיכף ייעלם ואחריו יבוא כבר משהו אחר", מסבירה שלו-כליפא את חשיבות הרגע. לדבריה "צריך למצב את הרגע הזה, לתעד, לשמר ולהנגיש, כדי שהעבר יהיה נוכח בחיים שלנו. אחר כך כל אחד יעשה עם זה כרצונו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו