פרויקט מיוחד

עשרה סיפורים על אנשים שהגיעו לסף ייאוש, רגע לפני הקריסה הכלכלית

דוד מתכונן לגור ברחוב, אליהו לא יכול לעשות הסבה מקצועית ורחל צריכה לשלם חובות של בתה. בימים האחרונים מאות פנו לעזרה. פרויקט מיוחד

אורלי וילנאי
אורלי וילנאי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורלי וילנאי
אורלי וילנאי

זה קורה שוב. החשש של מי שמכיר את השטח מתממש. עוד צעקה של אדם חלש מדי, עוד מעשה בלתי נתפש של ייאוש. עובדי רווחה ועיתונאים שמסקרים את התחום חשים את הזעקה ביתר שאת.

זה התחיל בבוקר שאחרי סיפורו הטראגי של משה סילמן, שהצית את עצמו. מאות רבות של אנשים הרגישו שאולי עכשיו יבוא השינוי. באופן אבסורדי, דווקא ייאושו של סילמן הוציא מהם כוח לבקש עזרה, ולנסות להיחלץ ממצבם.

סיפורם של עשרת האנשים שמוגש כאן הוא מדגם של מאות פניות לעזרה, תזכורת לכך שהקושי של סילמן אינו רק טרגדיה אישית, אלא קושי שמשותף לרבים. זה סיפורם של השירותים החברתיים שהתשתית שלהם מתפוררת. מבתי החולים ועד הדיור הציבורי, ממצבם של העובדים הסוציאליים ועד מערכת החינוך.

אין כסף להתגרש

עופרה מרקוביץ לא חלמה שיגיע היום שבו הגוף שלה יבגוד בה. כל חייה עבדה בעבודות פיזיות: תחילה כמטפלת ובהמשך בהסעדה. אלא שלפתע, בגיל 48, כלו הכוחות. היא סובלת מאנמיה חריפה, מים בריאות, ובמצוות הרופאים אסור לה לעבוד יותר. למרות שקיבלה הכרה על נכותה, קצבה היא עדיין לא מקבלת. "המצוקה הפיזית הפכה גם לנפשית ואין לי את הכוח שהיה לי פעם, הבת שלי סטודנטית, היא הוציאה את כל מה שחסכה ללימודים כדי שלי יהיה מה לאכול", אומרת עופרה וקולה משתנק. עופרה לא זכאית לסיוע בשכר דירה מאחר שלבעלה, ממנו נפרדה לפני כמה שנים, יש דירה על שמו. מבחינת הממסד עד שלא תתגרש סופית נחשב הרכוש גם שלה, אף שלטענתה היא לא רואה ממנו דבר. "נפרדנו ואנחנו בתהליכים, אפילו להתגרש אין לי כסף".

אין עבודה ל"קשישים"

"אני דוד, עצמאי בן 58 , חסר דיור", אומר דוד ומתקשה להאמין למילים שיוצאות מפיו. כשפתח עסק לתיווך הוא לא דמיין שכרישי הנדל"ן שיאיימו על פרנסתו יהיו וירטואליים ולא שיער שבסופו של דבר ייאלץ לסגור את העסק, אבל זה קרה. מאז שהעסק שלו נסגר הוא לא מצליח למצוא מקום שיעסיק "קשישים" בני כמעט 60. אף ששילם כל חייו לביטוח לאומי, בחוק נקבע כי עצמאיים אינם זכאים לדמי אבטלה. היום הוא עוד גר בשכירות אך כבר יודע שבקרוב מאוד לא יוכל עוד לממן זאת וייאלץ לעבור לרחוב.

רישיון הנהיגה עוקל

לאחר שנאלץ לזנוח את עבודתו כנהג מונית, החל אליהו כחלון לעבוד כנהג משאית בחברה. שנתיים וחצי עבד שם, גם כמנופאי, עד שיום אחד נפצע בזמן העבודה כשמטען נפל על רגליו. המעסיק שלח אותו הביתה עם מכתב פיטורין ועד היום מסרב להודות בפני הביטוח הלאומי שזו היתה תאונת עבודה - וכחלון לא מקבל פיצויים. הוא נאלץ לשבת בבית, בינתיים הצטברו החובות. מהמדינה הוא מקבל 1,500 שקלים הבטחת הכנסה, שמהם הוא צריך לפרנס גם את ארבעת ילדיו. בתיאוריה הוא יכול לעשות קורס הסבה של משרד התמ"ת לנהיגת אוטובוס ולהרוויח משכורת של 6,000 שקלים, אלא שבגלל החובות עוקל רישיון הנהיגה שלו, בדיוק כפי שנעשה למשה סילמן, ובלי רשיון הוא לא יכול לעשות את הקורס. "אני לא נתלה על הסיפור של סילמן אבל מצאתי את עצמי יושב וחושב איך אני עושה לעצמי דבר כזה. איך אני גומר עם הכל. אני רוצה לעבוד, לא לקבץ נדבות".

כסף לבדיקת אבהות

לואיזה ווינסקו עובדת כבר 12 שנים במעון לטיפול באנשים עם פיגור שכלי בירושלים. 12 שנים והיא עדיין משתכרת שכר מינימום של 4,100 שקל. היא ניסתה לחפש מקומות מכניסים יותר אבל לאשה בת 58 אין יותר מדי אלטרנטיבות. בנה בן 31, נשוי לעובדת זרה ולשניים נולדה תינוקת. אלא שעתה משרד הפנים מסרב להכיר בה ותובע מהבן לבצע בדיקת אבהות. בדיקה כזו עולה לא מעט כסף וגם עורך הדין שלקחו כדי להילחם על הכרה מול המדינה נוטל ממון רב. הבן שנמצא בין עבודות, האישה והתינוקת, גרים אצל לואיזה והיא, כל כך רוצה להגן ולעזור. היא ביקשה עוד הלוואה קטנה מהבנק רק כדי שהבן יעמוד על הרגליים אבל שם לא מוכנים לתת לה יותר.

לא מצליחה לנשום

רחל בן שמעון חולה ב-COPD, מחלת ריאות שמביאה אותה לבית החולים לעיתים תכופות בלי יכולת לנשום. בגיל 56 היא בוגרת מחלקות לטיפול נמרץ וגם צנתור עברה.ואם לא די בכך היא גם חולה בסוכרת. הטיפול בסטרואידים נותן אותותיו בגופה. כל החיים עבדה קשה לפרנסתה וגם היום בגוף דואב היא לא יכולה להרשות לעצמה לנוח. בלילות היא מחוברת לבלון חמצן, בימים עובדת בניקיון בתים אצל מי שעוד מוכן להעסיק אותה. בשלב מסוים נאלצה לפלוש לדירה של עמידר בנס ציונה.

טיול לסופרמרקט

בעבודתה כמנהלת מעון יום לילדים של המרכז הקהילתי חוף אשקלון, היא חייבת לעטות כל בוקר את המסכה השמחה. אלא שהחיים של סיגל עטיה, אם לשניים, לא מספקים כמעט רגעי שמחה אמיתית, רק דאגה מבעיתה. 5,000 שקלים היא מרוויחה בעבודתה, כולל שעות נוספות. חצי הולך לשכר הדירה במושב בית שיקמה. סיגל מפרנסת את ילדיה לבד, אין אבא בתמונה. "אנחנו לא חיים אנחנו שורדים", היא אומרת. "מושגים כמו מסעדה, חופשה, טיול, הם חלום רחוק בעבור הילדה שלי. המקום היחיד שנוסעים אליו הוא רמי לוי באשדוד כי שם יש את הירקות הכי זולים. עניין של שבועות ספורים ואנחנו ברחוב".

אין כסף למעון

דווקא כשנולדו התאומות שהביאו איתן כל כך הרבה אור ושמחה התהפכו החיים של יוסי ויינר ורעייתו והחלה הידרדרות שהם לא רואים איך יוכלו לעצור אותה. היום, כמעט שנתיים אחרי הם נמצאים עמוק בתוך כדור השלג כפי שמגדיר זאת יוסי. צריך מעון לתאומות, זה עולה 5000 שקלים, יותר מהמשכורת של האישה, לא משתלם שתצא לעבוד. אז היא בבית, יש פחות משכורת אבל הרבה יותר הוצאות ושתי ילדות גדולות יותר. באחרונה קיבלה רעייתו הצעה להכניס את התאומות למעון של התמ"ת שנולד בדיוק בשביל אמהות עובדות, תמורת 1,000 שקלים בחודש ישמרו עליהן עד 12 וחצי בצהריים. אולם מי יעסיק אישה שצריכה לקחת את הילדות שלה ב12 וחצי בצהרים?

הבנק דורש כסף

אחרי 30 שנות נישואין הגיעה רחל לוי לדירת מקלט שאמורה היתה להגן עליה מפני האלימות הפיזית והמילולית ממנה סבלה. שם, בדירה בבאר שבע אגרה כוחות להמשיך הלאה. אלא שזה היה לפני שש שנים ומאז היא מתקשה לעמוד לבד על הרגליים. גם המעבר האחרון לתל אביב לא סייע. בגיל 56 היא נאבקת יום יום על הקיום שלה והשבוע ניחתה עליה מכה חדשה: לפני כמה שנים חתמה ערבות לבת שלה שקנתה דירה, הבת לא עמדה בתשלומים, הדירה נמכרה אבל הבנק רוצה עוד כסף. 400 אלף שקלים הם דורשים ממנה עכשיו והיא לא יודעת איך להתחיל להתמודד עם זה.

1,778 שקלים בחודש

4 שנים חיפשה לאה קלוגמן עבודה. אלפי קורות חיים ששלחה הביאו לייאוש אחד גדול שהלך וכבש אותה. היא בת 61 היום, רפלקסולוגית במקצועה שעבדה שנים ארוכות כשכירה בכמה מקומות עד שאלה נסגרו אחד אחרי השני. כך מצאה עצמה בלי פרנסה לראשונה בחייה. "ניסיתי לעבוד בכל מה שרק אפשר, עבדתי אפילו תמורת 10 שקלים לשעה", היא מספרת. "כל חלטורה אפשרית אבל אף אחד לא רצה להעסיק באמת אישה בת כמעט שישים חרוצה ככל שתהיה". לאה מספרת שכבר היתה על סף יאוש. החסכונות נגמרו, הבן היחיד חי באמריקה והיא אפילו לא זכאית להבטחת הכנסה כי יש ברשותה מכונית, סוזוקי שנת 98 זכר מקרטע לימים בהם התפרנסה בכבוד. לאה החליטה לא להתייאש והתדפקה על דלתות המשביר לצרכן אחרי שראתה כי הם מעסיקים נשים מבוגרות יותר. היא אכן התקבלה, לפני שבועיים החלה לעבוד כדיילת מכירות, 4 שעות ביום (הם לא צריכים יותר) 22 שקלים ו-4 אגורות לשעה, בסך הכל 1,778 שקלים בחודש.

שכר הדירה מתייקר

כשמרים לוי עלתה מארגנטינה בשנת 84' לבדה, היא קיבלה דירת חדר של חברת עמיגור. כשנישאה הועברה לדירה גדולה יותר בנתניה. מרים לוי אישה חרוצה, היא עובדת כל יום מ- 8 עד 8 בערב, נוסעת לאשדוד מנתניה כדי לעבוד בשירות לקוחות. אלא שלוי נענשת, בגלל שהיא עובדת היא משלמת את שכר הדירה הגבוה ביותר בדיור הציבורי, 1500 שקלים בחודש, לשם השוואה דייר שאינו עובד משלם 300 שקלים, כמעט חינוך לפרזיטיות. אלא שלוי התקשתה לשלם את שכר הדירה, הבעל פוטר והיו כמה חודשים קשים אז החוב לעמיגור הצטבר ועתה היא אמורה לשלם 2500 שקלים בחודש, גם בזה היא לא עומדת  והחוב מצטבר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ