חוף במקום בית

הגולשים סירבו להאמין למראה עיניהם. זוג קשישים, הגבר קטוע רגל, זוג צעיר ושלושה ילדים חיים על חוף הים

אורלי וילנאי
אורלי וילנאי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורלי וילנאי
אורלי וילנאי

הגולשים בחוף תל ברוך היו הראשונים שהבינו שמשהו לא בסדר. יום אחר יום הם התבוננו וסירבו להאמין למראה עיניהם. זוג קשישים, הגבר קטוע רגל, לצדם זוג צעיר יותר ושלושה ילדים קטנים, וכולם חיים על חוף הים כבר שלושה חודשים.

הסבתא, בלה בנצמן, הדוברת רוסית בלבד, סיפרה שהיא ניצולת שואה. היא ומשפחתה ישנים על החוף פשוט כי אין להם מקום אחר. לישראל החליטו לעלות, לדבריהם, משום שבליטא חוו רדיפות אנטישמיות. בנצמן מספרת שהיתה בת ארבע בזמן השואה, שבה איבדה את הוריה. את ילדותה עברה בבית יתומים.

יחד אתה ועם בעלה הגיעו הבת וחתנה וילדיהם, הגדול בן שש. אחת הילדות סובלת מפצע עמוק ברגלה. חובש שעובד בחוף אמר שהזיהום בפצע עלול לגרום לנמק אם לא יטופל, אבל הם מצויים בבלבול גדול וחשים חוסר אונים מוחלט. הם מספרים שהיו בטוחים שייקלטו בישראל על פי חוק השבות ולא טיפלו במסמכים מראש. לישראל נכנסו כתיירים ופנו לשגרירות אוקראינה, שם הופנו למשרדי ממשלה, אבל לא הצליחו להתמצא ומאז חיו בחוף הים, עם מעט הכסף שאתו הגיעו.

מתברר שבלבול וחוסר אונים מלווים לא רק את המשפחה האומללה בסיפור המוזר הזה, אלא גם את כל מי שמנסה לסייע להם. הגולשים שמצאו אותם פנו לאגף הרווחה של עיריית תל אביב. שתי עובדות סוציאליות יצאו מגדרן כדי למצוא פתרון, אבל נאלצו להעביר את הטיפול בעניינם למשרד לענייני גמלאים, שהעבירו לקרן לרווחת ניצולי השואה. שם כבר ידעו לצלצל לאיש שהמלה "לא" אינה מצויה בלקסיקון שלו. יובל פרנקל, מנכ"ל החברה המשכנת "עמיגור", יצא מיד לשטח יחד עם נשות הקרן.

פרנקל טילפן מהחוף לשרת הקליטה סופה לנדוור, ששוחחה עם בנצמן בטלפון והתרשמה מסיפורה. כיהודייה, היה ברור לכולם, היא זכאית עלייה ועמה בני משפחתה. נקבעה להם פגישה בלשכה המטפלת בעולים מחבר המדינות. הכל הניחו שהפתרון קרוב, אלא שבינתיים היות ואינם אזרחי ישראל אין דרך פורמלית לטפל בהם. פרנקל לא היה מסוגל להשאירם בים ושיכן אותם על מזרנים בהוסטל דיור מוגן של עמיגור בקרית אונו, כפתרון זמני. אחרי שלושה חודשים זכו לראשונה למקלחת ולארוחות חמות.

אלא שמכאן הסיפור רק מסתעף. אף שהתקבל אישור בכתב מוועידת התביעות שבנצמן מוכרת כניצולת שואה וכיהודייה, ואף מקבלת קצבה באמצעותם - מדינת ישראל טוענת שבנצמן כלל אינה יהודייה. אחרי פגישת תחקיר ב"נתיב", היחידה הכפופה למשרד ראש הממשלה שבאמצעותה נקבע מי רשאי לעלות מתוקף חוק השבות, נקבע שלא רק שאינה יכולה לעלות עם משפחתה, אלא יש לגרשה. איך יכול להיות שבנצמן מקבלת קצבה ומוכרת כניצולת שואה בשל יהדותה, אך זו אינה מוכרת על ידי המדינה?

את השאלה הזאת שאלנו, אך לא הצלחנו לקבל תשובה. במשרד הפנים טוענים שאין בסיס להוכחה בדבר יהדותה של ניצולת השואה, בוועידת התביעות אומרים, שכל מי שמקבלים באמצעותם רנטה הם יהודים למעט מקרים נדירים, וזה אינו אחד מהם, ושבאמצעות הוכחות משפטיות מליטא נקבע שבנצמן אכן יהודייה, ניצולת שואה הזכאית לקצבה. אלא שהחלטת המדינה הפוכה.

עתה, נהפך המחסה הזמני שנתנה עמיגור למשפחה לדבר המוחשי היחיד שיש לה, ואיש אינו יודע מה יקרה. האם תגרש ישראל את מי שהוכרה כניצולת שואה? האם הם ימשיכו לחיות כך, שבע נפשות על הרצפה בלי זכויות? ועד מתי תוכל עמיגור לממן את מזונם? כל כך הרבה שאלות ופתרון אין.

ממשרד ראש הממשלה נמסר, כי "בנצמן ביקשה לעלות לישראל לראשונה ב-2005, וכי לפי בדיקות לשכת הקשר 'נתיב' לא נמצאו הוכחות לזכאותה. מאז לא הציגה כל הוכחה חדשה... להערכת 'נתיב' זכאותה לקבל רנטה מוועידת התביעות מבוססת על החלטת בית המשפט המקומי ביישוב זרסאי בליטא, שהתקבלה על סמך שני עדים. בנצמן התבקשה על ידי 'נתיב' לחשוף את זהותם... אך עד כה לא עשתה זאת".

חיוך מכוסה

הסערה התקשורתית סביב תופעת מחיקתן של נשים מהנוף הציבורי שככה אולי, אבל המציאות לא השתנתה. עו"ד מור וולברום רכשה לפני כמה שבועות מברשת שיניים "אורל בי" בסניף של הסופר-פארם בתל אביב. כשקילפה את המדבקה שהיתה על האריזה נחשפו דמויותיהן של אשה וילדה המחייכות חיוך צחור. השתיים אינן מצולמות באופן פרובוקטיבי ובכל זאת מישהו בחר לכסות את דמותן.

וולברום לא התעצלה, בדקה בסניפים נוספים של הרשת ומצאה את אותו כיסוי. כך גם בסניפים של ניו-פארם. היא שלחה פנייה נזעמת לשתי הרשתות, שהבטיחו לבדוק את העניין.

בתגובה לקראת פרסום נמסר מסופר-פארם, כי "אחרי פנייה ליצרן, 'פרוקטור אנד גמבל', התברר שמדובר באריזה המיועדת לקהלים מיוחדים, יוזמת היצרנית". וולברום היתה בטוחה שעכשיו ישימו ברשת סוף להסתרת הנשים, אלא שעולם כמנהגו נוהג והנשים עדיין מכוסות, גם בסניפי הרשת באזורים שבהם רוב חילוני. "אני פונה שוב ושוב לרשתות ומבקשת להבין מדוע הם ממשיכים למכור, אבל הם פשוט לא עונים יותר", אומרת וולברום בתסכול.

מ"פרוקטר אנד גמבל" נמסר בתגובה: "מחויבותנו לגיוון באוכלוסיות שונות היתה והינה בלתי מתפשרת לכל אורך 175 שנות קיומה של החברה. כמקובל בתעשייה בישראל, לעתים אריזת המוצר עוברת שינוי שמטרתו לאפשר ליצרנים לפנות אל אוכלוסיות שונות. במסגרת ההנחיות התרבותיות המקובלות עליהם. גם במקרה המתואר המוצר - שיועד לשיווק רק במגזר החרדי - אכן עבר שינוי באריזתו כדי שנוכל לשרת קהילה זו".

משפחת בנצמן. מנכ"ל עמיגור מצא להם מקלט זמני צילום: דניאל בר און

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ