ההיסטוריה של מדינת ישראל מקופלת ב-150 אלף ארגזים

ארכיון המדינה נפתח לראשונה לתקשורת ומספק הצצה נדירה לאוצר הטמון בין כתליו. לסודות הכמוסים ביותר נאלץ להמתין עוד 50 שנה

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עופר אדרת
עופר אדרת

בבניין שכור בלב שכונת תלפיות בירושלים, ליד מוסכים, חניון עפר מאולתר ואתר פסולת לא חוקי, שוכן ארכיון המדינה. "אנחנו לא גאים במבנה הזה, אבל גרים בו כבר 20 שנה. אנחנו מקווים שבקרוב נוכל לעבור למבנה שיכבד את היושבים בו ואת הבאים אליו", אומרת בגילוי לב רותי אברמוביץ, הנושאת בתואר "סגנית גנז המדינה".

בשבוע שעבר פרסם ארכיון המדינה עשרות מסמכים מסווגים, בהם פרוטוקולים של ישיבות ממשלה ודו"חות חסויים של המוסד, הקשורים לטבח הספורטאים הישראלים במינכן, במלאת 40 שנה לפיגוע. אתמול פתח הארכיון את שעריו בפני עיתונאים וסיפק הזדמנות נדירה וחריגה להציץ למקום שאחראי לשמור על ההיסטוריה שלנו. המגמה ברורה: ניסיון להילחם בתדמית המיושנת, המאובקת והמרוחקת של המוסד הוותיק, שפועל מאז 1949, ולהציג חזות שקופה, נקייה, רעננה וצעירה.

"אנחנו משרתי ציבור. התפקיד שלנו הוא לא רק לשמור באופן פסיבי על החומרים ההיסטוריים, אלא לדאוג לכך שהציבור - שאנחנו הנאמנים שלו - יידע על קיומו של החומר הזה ויעשה בו שימוש", אומרת אברמוביץ. כיאה לרוח התקופה, גם ארכיון המדינה כבר מתהדר בעמוד פייסבוק, חשבון טוויטר, שני בלוגים (בעברית ובאנגלית) וערוץ יוטיוב משלו. "כל מה שהולך היום", כפי שאומרת אברמוביץ.

7 מתוך 7 |
בתמונה: מסמך ההכרה של ארה"ב במדינת ישראל, עליו חתום טרומן
1 מתוך 7 |
האקדח בו נרצח יצחק רבין והקליעים שהוצאו מגופו
2 מתוך 7 |
עובדת של ארכיון המדינה מחפשת מסמכים

אלא שגם היא מודה שהמשימה הזו מורכבת מכפי שנדמה. "זה לא פשוט, לא קל לנו", היא אומרת. "מצד אחד, יש לנו אינטרס לפתוח ולפרסם חומרים. מצד שני, אנחנו כפופים למגבלות, לחוק ולתקנות, ולכן מאוד יכול להיות שנשיב בשלילה לבקשה לעיין בחומר". לפי חוק הארכיונים, שאליו כפוף ארכיון המדינה, חומרים רגישים מבחינת ביטחון המדינה, יחסי החוץ שלה או צנעת הפרט סגורים לציבור במשך עשרות שנים לאחר פרסומם.

כך לדוגמה, פרוטוקולים של ועדת השרים לענייני ביטחון ניתן לחשוף רק לאחר 50 שנה מכתיבתם. ישיבות ממשלה משוחררות לפרסום לאחר 30 שנה. ההגבלה החמורה ביותר מיושמת על חומרים פרטיים - כמו התכתבויות של אזרחי המדינה עם הרשויות. רק לאחר 70 שנה מיום כתיבתם אפשר לפרסם אותם. למה 70? לפי חישובי ארכיון המדינה, זה מספר השנים שלאחריו קרוב לוודאי שהאדם שלו שייך המסמך כבר אינו בחיים.

150 אלף ארגזים מאופסנים בארכיון המדינה על שטח כולל של 9,000 מ"ר. הם כוללים כ-300 מיליון דפים על 45 אלף מטר רץ של מדפים. מדי שנה גדל האתר באלף מטר רץ נוספים. על כל אלה מנצחים רק 60 עובדים. מצוקת המקום כבר נותנת את אותותיה, ובארכיון מודים כי עשרות אלפי מסמכים כלל לא מגיעים אליו אלא נותרים במשרדי הממשלה וברשויות השונות שאמורות להעביר אליו את החומרים.

בתוך כמה שנים תיפתר הבעיה הזאת, עם השלמת המעבר של מחסני ארכיון המדינה לערד והקמתו של מבנה חדש בירושלים, שבו ישוכנו משרדי הארכיון ואולמות הקריאה שלו. המעבר לערד עורר ביקורת וחשש בציבור, שכן במסגרתו יופקד הארכיון לשמירה בידי חברה פרטית. אלא שסגנית הגנז מדגישה כי הוא עדיין יישאר בניהול ובפיקוח מלאים של ארכיון המדינה. "המתקן שם מאובטח ובנוי לפי אמות המידה המחמירות ביותר", אומרת אברמוביץ. "כל החומר ההיסטורי של ישראל, שצריך להישמר לעד - לטובת הדורות הבאים - יכונס במתקן אחד".

המעבר למבנים החדשים יאפשר למדינה גם לחסוך את דמי השכירות והארנונה העצומים - יותר מעשרה מיליון שקלים בשנה - שהיא משלמת על שני המבנים שבהם נמצא היום הארכיון בירושלים.

אבל לא מדובר רק בשינוי פיזי. בשנים האחרונות מתחולל גם שינוי בגישה של הארכיון, במגמה לפתוח אותו לציבור. פרויקט הדגל שהוא מוביל בתחום זה הוא סריקה והנגשה של חומריו. "הילדים של היום רגילים להיכנס לגוגל ולחפש מידע. אנחנו נעשה אותו דבר עם החומרים הארכיוניים. הם יקלידו בבית והמסמכים יגיעו אליהם לצג המחשב", פורסת אברמוביץ את חזונה.

השינויים האלה עולים הרבה כסף ולכן הממשלה אישרה תוספת של עשרה מיליון שקלים בשנה לתקציב הארכיון, שעומד כיום על 23 מיליון שקלים לשנה. מחצית מהסכום שיתווסף יוקדש ל"סריקה מסיבית של חומרים". עד כה אגב, נסרקו רק 2.2 מיליון דפים מתוך 300 מיליון דפי הארכיון, כך שלעובדי הארכיון מצפה עוד עבודה רבה. "יש לנו פער של אלף שנה להשלים", אומר בחיוך גנז המדינה, הד"ר יעקב לזוביק.

לפי החוק, כל מוסדות המדינה מחויבים להעביר את המסמכים שלהם לארכיון בתום השימוש בהם. הכנסת, לשכת הנשיא, הרבנות, משרדי הממשלה, בתי המשפט, המשטרה, ועדות החקירה ומבקר המדינה - כולם מספקים לארכיון חומר לעבודה. גם ארכיונים אישיים נמצאים שם, דוגמת אלה של גולדה מאיר, יצחק בן צבי או איתמר בן אב"י. מי שלא מפקיד בארכיון המדינה את חומריו הם המוסד, השב"כ והוועדה לאנרגיה אטומית. אלה מנהלים את הארכיונים של עצמם.

"אם תרצו לדעת מה בדיוק אמר אולמרט בדיונים לקראת ההחלטה שאולי קרתה - לתקוף מתקן בסוריה - זה נמצא אצלנו", מתגאה הגנז. "כשתרצו לדעת מה באמת היה בשיחות של נתניהו ואובמה - או מה באמת כתוב בחלק הסודי של דו"ח וינוגרד - התשובות אצלנו".

אם אתם לא חברים בכירים בממשלה, סביר שתצטרכו להמתין כמה עשרות שנים עד שתוכלו לעיין בחומרים האלה. "אנחנו רוצים להראות לציבור כל דבר שאנחנו מסוגלים. כל חומר שאין חשש לגלות אותו. המגמה היא לפתוח יותר ולא לסגור יותר. אבל זה נעשה בזהירות הברורה", מוסיף הגנז.

את ההחלטה מה לפרסם מקבל ארכיון המדינה בכפוף לחוק ולאחר התייעצות עם הגורמים הרלוונטיים במשרד שהחומר שייך לו. "אנחנו אמנם שייכים - מסיבות ביורוקרטיות - למשרד ראש הממשלה, אבל אנחנו לא שלוחה שלו ושל אף גורם פוליטי. אנחנו אנשי מקצוע ועובדי ציבור", מדגיש לזוביק. "ראש הממשלה לא בא ואומר לנו תפרסמו את זה או אל תפרסמו את זה".

אלא שלפעמים גם לראש הממשלה יש אפשרות למנוע פרסום מסמכים מארכיון המדינה. בשבוע שעבר לדוגמה, הוא מנע את פרסומם של חלק מהמסמכים הקשורים לטבח הספורטאים במינכן. "פנינו למזכיר הממשלה כדי לבקש לחשוף את המסמכים של ועדת השרים לענייני ביטחון שדנה בטבח מינכן, אבל קיבלנו תשובה שלילית", אומר גלעד ליבנה, הממונה על חשיפת החומרים המסווגים בארכיון המדינה. "ההערכה המקצועית שלנו היתה שכן ניתן לחשוף את החומר, אבל מזכיר הממשלה וראש הממשלה סברו שלא", מוסיף ליבנה. "אנחנו לא חשבנו שמה שיש שם בפנים יגרום נזק למדינה, אבל הם אמרו לנו לחכות עוד עשר שנים", מסכם הגנז.

לפי החוק, המסמכים האלה נותרים סגורים לתקופה של 50 שנה וייפתחו רק בעוד עשור, במלאת 50 לטבח. ההתנגדות לפרסומם נבעה מחשש של ראש הממשלה לפגיעה ביחסים עם גרמניה. נותר רק לתהות מה הם כוללים. המוסד, מנגד, דווקא נעתר לבקשת ארכיון המדינה והסכים לחשוף חלק ממסמכיו הקשורים לפרשה. "לשמחתנו ולהפתעתנו", לדברי ליבנה. יש גם פעמים שבהן מדינות זרות מבקשות מהארכיון של מדינת ישראל לגנוז את חומריו. "לאחרונה היו אלינו פניות לשחרר חומרים על היחסים הביטחוניים עם גרמניה. דרך מערכת הביטחון פנינו אל הגרמנים והם אמרו שאינם מעוניינים לחשוף. הסכם הסודיות חייב אותנו", אומר הגנז.

כמה דקות נסיעה מהבניין המרכזי של ארכיון המדינה שוכן "מתקן הגניזה". "זה מבנה מסווג, מתקן ביטחוני שאסור לצלם אותו מבחוץ ואסור לכתוב איפה הוא נמצא", אומרת מאיה רבניאן, האחראית על קשרי החוץ בארכיון המדינה. הקהל הרחב לא זוכה להגיע למבנה הזה. עובדי הארכיון, שעברו סיווג ביטחוני, הם היחידים שמורשים להיכנס אליו ולהוציא משם חומרים לעיון.

כעת, בזכות יוזמה של ערן רופלידיס, הממונה במשרד ראש הממשלה על הקשר עם ארכיון המדינה, זכתה גם קבוצת העיתונאים לסיור במתחם הרגיש. "כל הבניין הזה הוא כספת ובתוכו יש עוד כספת", מוסיפה אברמוביץ למעטה החשאיות. בכספת השנייה שהיא מזכירה נשמרים המסמכים החשובים ביותר. גולת הכותרת היא מגילת העצמאות. אם זה היה תלוי בארכיון המדינה, הם היו משליכים לפח את המפתח לכספת הזאת, שכן הרבה מאוד גורמים לוטשים עיניים למסמך הזה. בראשם - מוזיאון היכל העצמאות בתל אביב, שעובר בימים אלה שיפוץ נרחב.

הגישה לכספת אגב אסורה אפילו לעובדי ארכיון המדינה. "רק בודדים קיבלו גישה אליה", אומר יוסי כהן, מנהל אתר הגניזה. לשאלה "כמה" הוא משיב בחוסר סבלנות: "המספרים לא חשובים". כך או כך, לדבריו, "אנחנו בטופ - עד כמה שאפשר - מבחינת ההגנה על המקום". פעם בשנה גם מגיעים נציגים מהשב"כ כדי לעשות ביקורת באתר. "העובדים עוברים סיווג ביטחוני ופוליגרף כדי למנוע הדלפות", מוסיף כהן.

מסמכים חשובים נוספים מההיסטוריה של ישראל, שזוכים להגנה מרבית בארכיון המדינה, הם הסכמי השלום ("לצערי אין הרבה כאלה", אומרת אברמוביץ) ודו"חות של ועדות חקירה שונות. כדי לשמור עליהם בתנאים אופטימליים, מקורר המקום לטמפרטורה של 18 מעלות ו-45 אחוזי לחות.

אילו עוד אוצרות מסתתרים בארכיון המדינה? נראה שהשמים הם הגבול. רק אל תשאלו את המנהלים אם יש להם חומר מעניין. מבחינתם, הכל מעניין. למשל, היומן של אייכמן, שכתב הפושע הנאצי בזמן שהתנהל נגדו המשפט בירושלים. בארכיון מספרים כי לפני כמה שנים פנתה משפחתו של אייכמן לישראל וביקשה לקבל אותו חזרה. שלחו לה עותק מצולם. אייכמן לא לבד. גם האקדח שעמו רצח יגאל עמיר את רבין נמצא שם. ואפילו הכדורים שהרגו את ראש הממשלה. "יחד אתם שמור כאן החומר החסוי מוועדת החקירה לרצח רבין", אומר כהן.

להבדיל, שמורה בארכיון גם ההחלטה המפורסמת שקיבלה עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 - בדבר הקמת מדינות יהודית וערבית. "המסמך, בחתימתו של הנשיא טרומן, התגלגל אלינו בדרך לא דרך, באמצעות עיתונאי", אומר כהן.

מסמכים מעניינים לא פחות הם ההצעות שקיבלו קברניטי המדינה שבדרך באשר לדגל ולסמלי המדינה. אחד השולחים היה גרשום שוקן, בנו של זלמן שוקן, אשר ב-1939 מונה לעורכו של "הארץ". "אני מרשה לעצמי להמציא לכם הצעה בקשר עם הדגל למדינת ישראל", כתב וצירף כמה ציורים. "אשמח מאוד אם הצעתי יכולה להיות לתועלת בקביעת דגל המדינה", סיכם. מסמך מעניין אחר הוא ההצעה של עיריית הרצליה מחודש דצמבר 1947, להכריז עליה כעיר הבירה של ישראל.

ביציאה מהחדר מונח פריט מוזר שנראה חריג בנוף המקומי: כתר נוצץ מזהב. "זו מתנה שהעניק מלך תאילנד לראש הממשלה שמיר", מסביר המאבטח של השב"כ שניצב בפינת החדר. בדרך כלל, הנוהג הוא למכור במכירות פומביות את המתנות הרבות שמקבלת המדינה מידידיה. אבל יש פריטים, כמו הכתר ההוא, ששווה לשמור.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ