בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חולמים על פנסיה מול הווילה המפוארת של נמרודי

תחת ברושים ירקרקים שמקיפים את ביתו של מו"ל מעריב לשעבר בסביון, התרכזו כתבים קשוחים ואדישים בדרך כלל והשמיעו זעקה - אולי אחרונה

37תגובות

אחרי ההפגנה הגדולה מול בית מעריב ביום שלישי, הגיעו אמש (רביעי) 30 מעובדי העיתון אל ביתו המפואר של עופר נמרודי בסביון, נעמדו מול הברושים הירקרקים עם שלטים והחלו לצעוק. מאז התגברות הדיווחים שלפיהם כספי הפיצויים והפנסיות של העובדים נמוגו במסדרונות בית מעריב, יצא לי לדבר עם כמה עיתונאים מרחוב קרליבך שהיו קרובים לפאניקה. 


את המפגינים הוביל העיתונאי חגי מטר, יו”ר הוועד של מעריב, שרק לפני זמן קצר אושר כוועד יציג, ויש לקוות שימשיך לפעול. מטר סיפר למפגינים שנמרודי נלחץ מההפגנה, פנה לוועד והודיע שיתמוך בדירקטוריון בהחלטה שלפיה כל סכום כסף שיגיע ממכירת העיתון, יגיע קודם כל לעובדים.


“איך לא באת? חסמנו אתמול את גשר מעריב”, אמרה לי כתבת ידידה מהעיתון, המתמחה בחיי הזוהר של מפורסמים אמריקאים, שבימים כתיקונם נהגה ללעוג על העניין שלי בנושאים חברתיים. “זאת היתה הפגנת העיתונאים הגדולה בתולדות ישראל. איך הפסדת?”.


להפגנה בסביון הגיע גם העיתונאי קלמן ליבסקינד, שביקר קשות את המאבק החברתי של הקיץ שעבר וטען שהוא קונספירציה מבית היוצר של יועצים אמריקאים. והנה הוא פה, בפנים חוששות, מול האחוזה של הבוס לשעבר. כשביקשתי ממנו ציטוט, הפנה אותי לחגי מטר. כולנו בסופו של היום שכירים עם פנסיות (חוץ מאלה שלא). 


נעמדנו מול הגן היפה של בית משפחת נמרודי - המכונה “הבית הלבן”. השם נמרודי נכתב על לוח מוזהב שהוצב על השער. מעבר לגדר עמדו המאבטחים הקורקטיים. אחד המפגינים ניחש שהסיסמה לשער היא 1234 ומפתח, ניסה את זה - והדלת לפתע נפתחה. במשך כמה שניות יכולנו להסתער פנימה, אבל כולם היו קפואים. ואז התגלה שאחד המפגינים היה סמוי של נמרודי, והוא מיד הגיע לסגור את השער. “לא להיכנס, אנחנו אתכם”, הוא אמר.


“עופר תתעורר, את הכסף תשלם”, צעקו המפגינים. “אל תקחו לריבק את הפנסיה”, צעק חגי מטר, כשהוא מתכוון ליואב ריבק, ראש מערכת החדשות של מעריב ואחד ממקימי איגוד העיתונאים. לילדי סביון המשועממים ההפגנה היתה אירוע שמח, הם הסתובבו באופניים חשמליים וצעקו “הפגנה!”.


זו תחושה מוזרה להפגין מול הבוס או הבוס לשעבר, מי שצפוי שדווקא תתחנף אליו, או לפחות תנהג בו בכבוד. זה קרה גם ב”הארץ” ביום שלישי בבוקר, כשעשרות עיתונאים מחו מול ישיבת דירקטוריון בקומת ההנהלה נגד הפיטורים המתוכננים. כאן נמרודי לא היה בבית. המפגינים התלוננו שברגע הקריטי ואולי ההיסטורי לעיתון, העורך ניר חפץ מתכוון לטוס לחו”ל. 


“חבל שלא תיאמו יותר טוב עם עובדי ההפצה החוליגנים”, אמרה מ’, אחת מעובדות ההפצה. היא ובעלה עובדים שנים בהפצה של מעריב. עם כל הדיבור הגדול על עיתונות, על ההשלכה שלו על הדמוקרטיה בישראל, מצבם של עובדי ההפצה לא פחות טראגי. מ’ היא ראש אזור ובעלה מחלק עיתונים באזור אחר, וכך הם מפרנסים ארבעה ילדים. חוץ מזה הם משווקים מוצרי מאפה, כדי לשרוד. “בעלי חוזר בתשע בערב מהעבודה, ואז שוב בשתיים בבוקר הולך להוביל עיתונים”, היא מספרת. מול הטענות של בעלי מעריב שאין באמת בעיות בפנסיה ובפיצויים, מספר עובד חלוקה בשם ציון שאמרו לו שהופרשו עבורו פחות מעשרה אחוזים מהסכום שהוציא על פנסיה. גבר בשם צדקה, אחראי החלוקה על אזור בת ים, מתלונן שנמרודי לא מכר לאדלסון את העיתון כשזה רצה לקנות. “אם היה עושה את העסקה, העיתון היה מקום אחר. היינו העיתון החזק במדינה”. 


ריבק מתוודה שזו הפעם הראשונה שלו בסביון. אנחנו עומדים מול החומות של “הבית הלבן”, שמאחוריהן אפילו לא נראה הבית הענק. מנסים למצוא זווית ממנה הוא ייראה, ונכשלים. מעריכים שהבית עולה כ-30 מיליון דולר, והוא כולל בריכה, מרתף יינות ומגרשי טניס וכדורסל המשתרעים על 37 דונמים. “לראות את ההון הזה, זה מדכדך”, אומר חגי מטר. הוא מספר בגאווה על הישגי הוועד, שקיבל אתמול רשות להכניס רואה חשבון לבדוק את הספרים של העיתון. אני שואל אם הוא לא פוחד שההפגנות והלוחמנות של הוועד ירתיעו את רוכש העיתון שלמה בן צבי, אבל הוא לא ממצמץ: “משקיע בלי מעורבות של העובדים לא מעניין אותנו. אשמח אם יהיה משקיע ושמעריב יינצל, אבל הכרחי שייכנס כסף לחשבון נאמנות של העובדים. אחרת שתלך העסקה”.


המצב הקשה בעיתונות הוא כאמור לא המצאה של רחוב קרליבך. גם עבור כתבה זו נדרשו שלוש שיחות - כדי לקבוע אם אוכל לקחת מונית לסביון ב-85 ש”ח. בסוף מסכמים שיש תקציב למונית לכיוון אחד. אני חוזר בטרמפ עם יואב ריבק, ושואל אותו  איך הם מצליחים להוציא עיתון כשהסכין קרובה כל כך לצוואר. “באמת לא יודע, זה בא בטבעיות”, הוא אומר.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו