בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ותיקי הפלמ"ח כיבדו את חיים חפר בהדרן אחרון

בהיכל שיש מפואר, ליד מגדל ג'י היוקרתי, התקבצו היום לא מעט אנשים סביב ארונו של חפר. בלטו בהעדרם: צעירים

41תגובות

ישראל היאפית והנפוחה של 2012 שאותה נטש חיים חפר היא בדיוק זו שלעג לה. חפר כתב על האדם הפשוט, על "הפרוטה והירח", "מה נורא האביב, עם גירעון בתקציב/ לו רק היתה פרוטה אחת, היה העושר בא מיד". המתח הזה ניכר היטב בהצבת ארונו בהיכל השיש המפואר של הקאמרי, מול בניין "מהות החיים" של שרי אריסון, שעליו נישאה בגאון הכתובת "קאמרי פיס". כשעל קיר פנימי כתובת נוספת המציגה את האמנים המופיעים במקום כמי ש"יצירתם היא התמורה לפעילותו של מפעל הפיס".

ביום העצמאות 2011, חודשיים קודם לפריצת המאבק החברתי, התקנא חפר במהפכה במצרים ותוניס וכתב ב"מעריב" "גם פה העם יתקומם. אי אפשר לתת הכול רק לעשירים". מסתבר שאפשר. כבר לפני הכניסה לקאמרי, ברחוב שאול המלך, היתה התחושה קשה. במגדל ג'י, שבו מתגוררים שרי אריסון ואהוד ברק, העלו במנוף חפצים לדירת יוקרה, שבעליה שילמו בוודאי כמה מיליונים טובים כדי לראות את הירח מבלי שפשוטי העם יסתירו להם. המנוף הרחב חסם את המדרכה, והפלמ"חניקים שבאו לתת כבוד אחרון לחברם נאלצו לפסוע על הכביש. אחרי מחסום היוקרה, צריך לעבור שני מאבטחים מופרטים של חברת אבידר, אפשר להזמין קפה אצל עובדים המועסקים דרך חברת קייטרינג ורק אז לראות את הארון.

המארגנים ציפו שהבאים יעברו ליד הארון כנראה. אבל הארון היה מוגבה על במה, כך שאיש לא ממש עבר לידו. הקהל באולם כלל פלמ"חניקים ותיקים, ללא גינוני טקס. ליד הארון נעמדים בהתחלה שני שחקנים-כנראה לבושים בעניבות אדומות ועמידה מתוחה ומפוארת. העניבות היו חריגות כל כך מול חיים חפר. כשהם ירדו, הבחנתי שעל דש החליפה שלהם כתוב "סדרן".

"יש כמה רותיות שחושבות שהשירים שלו עליהן", מרכלת פלמ"חניקית מאחוריי על השיר "רותי" ("לי כל גל נושא מזכרת"), כשבא מישהו ומעמיד את דגל ישראל ואת דגל עיריית תל אביב מאחורי הארון, כהכנה להגעת רון חולדאי. רק אחרי שעה, מתקנת מישהי ומניחה על הארון את הדגל הרלבנטי יותר לחפר, זה של הפלמ"ח. "יש אנשים שלא יודעים מי זה", כועסת הפלמ"חניקית. "פעם אף אחד לא יידע מה זה מדינת ישראל", עונה ידיד פסימי. רבים בדור הזה כבר הרימו ידיים.

לא באו כמעט צעירים לאירוע. הרבה שפמים לבנים העידו על הנתק, העוינות כמעט, בין הדורות, שיורם קניוק צייר היטב ב"נבלות". דור הפלמ"ח הפך כמעט למלה גסה, או במקרה הטוב למלה נרדפת למוזיקה הלא מזיקה של שבת בבוקר. על אף שהשירים של חפר עדיין טריים וחצופים, בוודאי חצופים מהשירים ברדיו היום, חיים חפר לא זכה להיות אב קדמון של המוזיקה המקומית היום, שכאילו מתחילה את הספירה באריק איינשטיין ושלום חנוך.

מוטי מילרוד

כדי שאנשים יעברו על פני הארון, הודבקו בכמה מקומות שלטים עם חץ "מעבר על פני הארון" עם לוגו העירייה, ועדיין נדירים אלה שעולים למעלה כדי לחלוף על פני הארון, מלבד הזוגות שנעמדים ומתחלפים, נותנים כבוד אחרון. שדרן אחד שואל את הסופר פוצ'ו על "חיים חפר, אושיה אולי בתרבות הישראלית". פוצ'ו נלכד, ומרגע זה כל כלי התקשורת מתעקשים לראיין אותו. בשלב מסוים, נמאס לו מהתהילה והוא מציע את הפלמ"חניקית חסידה פעיל. אך הכתבים מתעקשים. "ישראל כבר לא תחזור לעולם למה שהיתה", אומרים מאחוריי.

"אני צריך להיות עצוב, חיים חפר הלך", אומר פוצ'ו בחיוך גדול. ונראה שאולי לצחוק למוות זה הכבוד האמיתי לחפר ולא הפרצוף המכורכם הנפוץ באירועים כאלה. לא מצייתת גילה אלמגור, ששומרת על הבעת עצבות דרמטית. אחד הפלמ"חניקים מאריך בראיון על מ"פ מסוים. מפיקת הטלוויזיה לוחשת לצוות להמשיך למרואיין אחר ולא לבזבז זמן, "לא צריך את זה", אבל לאיש חשוב לדבר על המ"פ, והצוות לא נכנע למפיקה ומצלם.

להיכל נכנס פקח עירוני בשם עודד, מאלה שנותנים דו"חות. בידו, זר הפרחים של העיריה. בקבוק קולה ממולא מים מציץ מכיסו האחורי. "אני פה ליד הבמה עם הזר", הוא אומר בחוסר סבלנות לטלפון. אחר כך יניח רון חולדאי את הזר הזה על הארון. בשיר "בחולות", חיים חפר ממליץ לאהוב בחולות לפני שישתלט עליהם הנדל"ן. חולדאי, ראש עיריית המגדלים והעשירים שלהם בז חפר, דווקא יגיד מלים יפות. נעם סמל המנחה קורא מכתב שכתב חיים פיינר עוד מפולין ל"עיתוננו", ובו הוא מספר על תרומותיו לקרן הקיימת. אחר כך סמל פוגש את אפי שטנצלר, יו"ר קק"ל, שחבש כיפה. "שמת לב איזה פרסומת נתתי לקרן הקיימת", הוא משוויץ.

משום מה מחליטים שלא מכובד למחוא כף באירוע. אחרי שנעמי פולני אומרת מלים מרגשות, הקהל מתקשה לעמוד בשקט. יענקל'ה בן-סירא דווקא בעד כפיים: "הוא לא ישתחווה, הוא ממילא לא שומע כלום", הוא אומר על הנפטר. אני מנסה ללחוץ יד ליענקל'ה על הבדיחה הטובה, אבל יענקל'ה מנדל מאמ"י חושב שפניתי אליו.

מוטי מילרוד

שיא האירוע היה הביצוע בלי ליווי של יונה עטרי ל"ערב במסחה". אחריו, שירתה של מירי מסיקה, ללא קריצה, ל"הן אפשר", הראתה את המרחק בין השובבות שפעם ריחפה על הגשת הפזמון מול הרצינות התהומית הבוקית במוזיקה היום.

בדור הקודם היו מי שהיו עסוקים במחיקת גיבורי התרבות של דור הפלמ"ח, מייסדי המדינה. הם ראו בכך גליק גדול. יש טיעונים לא רעים לגבי המלחמות, אבל מה הטעם לחסל את היצירה היפהפייה בדרך? אם כל כך רע, מה שווה שניתקע פה בבוץ בלי הפזמונים האלה שנכתבו בכזה כישרון? מעבר לרצח אב, נראה שחלק מהביקורת קשורה לקנאה בקריצת העין השובבה כשהבון טון הפך לרטינה ולמצב רוח ביקורתי ועגמומי. יא חביבי, אני מעדיף את אווירת החבר'ה המאולצת עם ריח הקומזיץ של "הרחוב במסחה", וה"תשתולל, מטומטם, תתבטל עם כולם" ב"הכל זהב" על האינדיבידואליות המרירה של השנים אחר כך.

הביקורתיות החוגגת את הריסת המסיבות לא עזרה לרעב אחד לאכול פיתה אחת. בזמן שנלחמו מאבק עקרוני בדור הפלמ"ח, הפריטו את המדינה בלי מצמוץ מצדם. דור 1948 יכול היה לפחות לתפוס מחסה בגלל הסמיכות לשואה והמצב הקשה, לדור 1984 והלאה, אין תירוצים למכירת המדינה לבעלי הון והרס העבודה המאורגנת. את הנזקים שעשו בעשורים האחרונים אפשר לפחות להציל.

בסוף השבוע השתתפתי בפסטיבל אינדי מוצלח בתחנה המרכזית. היו שם הלהקות המובילות. אבל שירי הלהקות הצעירות שרובם באנגלית לא נטו לגעת בחיינו כאן, לא בטייקונים, לא בעבודה בשכר מינימום, לא בסכנת המלחמה. כאילו שהבעיה המרכזית של בני דורי היא היחסים בינו ובינה. אצל חפר זה בא בשליפה, כמי שמצליח להעיף ביצה מטוגנת באוויר ולהשיבה למחבת, כמו למשל בגרסה שלו ל"מה למדת בגן היום", שבה הוא סונט במפא"י ("הם הקימו את המדינה, ולכן אנחנו בוחרים בהם כל שנה") או לפרנויה הישראלית מאנטישמיות, ואף ממליץ לבדוק אופציות בניו יורק או טהרן, או בשיר "לא גומר ת'חודש" מ-1980 שמדבר על האוברדראפט וצרכנות היתר יותר מכל שיר שנכתב פה היום.

היום גם לא היתה נכתבת קלאסיקה כמו "יחזקאל" שכוללת רמזים הומוסקסואליים, מרפררת לאורגיות מצד אותו נביא כעסן. את "הוא ואלוהים כמו אני ואתה" שמוליק קראוס הסכים להפוך ל"הוא וגבריאל כמו אני ואתה" כדי שהשיר לא יצונזר ברדיו. הייתי במועדון לסביות בהופעת דראג של נשים מחופשות לגברים שהפכו את השיר להמנונם, מדגישים את "בומבה של נביא" בתנועות אגן. לשירים של חפר יש ערך מעבר למגירת "הנוסטלגיה" שבעומקה הוא תויק, כמו שיש בכל ההיסטוריה האנושית לאדם שצריך להחליט בין הפרוטה והירח, ונראה שישראל בחרה בפרוטה. "כשאדם חי, עושים לו את המוות. כשהוא מת, הורסים לו את החיים", סיכם יענקלה בן-סירא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו