בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלוויתו של חיים חפר חתמה את תקופת הפלמ"ח

98תגובות

זאת היתה תרועת אשכבה מיוחדת במינה. אי אפשר היה להישאר אדיש אליה: איתמר, בנו של סשה ארגוב האגדי, ניגן את "השמלה הסגולה" בחצוצרתו. "את תלבשי את השמלה הסגולה/ ושוב עינייך מוצפות באור כהה/ את תשלחי חיוך אל כל עובר ושב/ וסיגלית פתאום תפרח בשערך" - מלים: חיים חפר. שילוש המלים הזה, שליווה אותנו מאז ימי ילדותנו בארץ הזאת, הציף את ההר ואתו גם רחש הזמזום של מלות האהבה הישנות והיפות הללו שהושרו אתמול חרש בפי כל. נדמה לי שהבחנתי בלחלוחית בקצות עיניהם של לא מעטים בקהל הלא רב שבא לעין הוד, ללוות את חפר בדרכו האחרונה. היו שם לא יותר מ-200 או 300.

איש לא בכה אתמול, אבל זה היה עצוב. בינות לעצי הזית והאורן שעל ההר שנשרף, בבית העלמין הזעיר והמוזנח יחסית, באו אחרוני הדור לחלוק כבוד אחרון לאחד משני ה"חיימים" הגדולים של תש"ח. השני, חיים גורי, ישב בקהל. בן 89, בלוריתו עדיין מתבדרת ברוח, ואחר כך גם נשא דברים יפים, מבכה באצילות את חברו המת ומצדיע לו.

כמה דקות לפני הגע הארון עוד שוחח חייל צעיר עם חברתו בסלולרי. "אני נמצא בהלוויה של חיים חפר", שח החייל לחברתו וזו כנראה שאלה אותו: מי זה חיים חפר? החייל ניסה להסביר שמדובר במשורר שמת, אבל זה כבר לא אמר לה הרבה. עם יותר כסאות גלגלים ומכשירי שמיעה מהממוצע במשק, הם טיפסו מתנשפים במעלה ההר.

ירון קמינסקי

קומץ אלופי העבר הנערצים, שעיטרו פעם בדיוקנותיהם את הסוכות של ילדותנו. הנה שייקה גביש והנה עמוס חורב, יחד עם קומץ שיירי הפלמ"ח שרוחו לא שח לעולם; הנה סטף ורטהיימר והנה נעמי פולני, יחד עם כמה אמנים; הנה חיים טופול, גברי בנאי וגילה אלמגור. את הממשלה לא ייצג איש. מה לממשלה הזאת ולחיים חפר; גם לא את מפלגת העבודה, זולת ח"כ ראלב מג'דלה - מכל האנשים - ועמרם מצנע, מי שהיה. צה"ל דווקא שלח את ראש אכ"א ואת קצין החינוך הראשי. לפחות זה. ידיעות אחרונות, עיתונו של חפר עשרות שנים, שלח זר שנישא בידי איתן הבר, לא עורך ראשי ולא מו"ל. ככה זה כשמתים קשישים ונשכחים מלב, ככה זה בארץ הקשה הזאת, שאינה זוכרת את מתיה ואינה נוטה חסד לאמניה.

ולא הגיעו כמובן גם כל אויביו המרים של המת, ואלה לא היו מעטים. לא היה עוד פלמ"חניק שכמותו, שלא רק חיפש את המחר, אלא גם היה שקוע בשנאות (ובסגידות) האתמול. לא היה עוד שבט הדוק כשבט הפלמ"ח הזה ולא היה עוד כחפר להיות לו לפה. מורו ומפקדו הנערץ, יגאל אלון, היה קדוש עבורו, סנט-יגאל, כמותו היה גם יצחק רבין, אם כי במידה פחותה; לעומתם, מי שרק התקרב לרפ"י, אחד היה דינו בכתביו החריפים של חפר. שמעון פרס, למשל, ה"פשפש שעלה למעלה", נפקד כמובן אתמול - ובצדק. את פרס תיעב חפר, כפי שמעטים תיעבוהו.

הגופה הגיעה בארון שמגן דוד מוזהב מוטבע עליו. נשאוהו שישה גברים בחולצות לבנות וצחורות כמו פעם באירועים חגיגיים, כולם בנים-של, דור שני לפלמ"חניקים, שאבותיהם כבר לא יכולים עוד לשאת ארון במעלה הר. זאת היתה לבטח אחת התמונות הקבוצתיות האחרונות של בני הדור ההוא, שאותנו לימדו להעריצו ללא סייג, מבלי לשאול כל שאלות מיותרות על מעלליו. כשעמדתי במקום שבו נחצב הקבר והתבוננתי אל שורת האבלים, ידעתי שלא אראה עוד תמונות שכאלו. מעבר לכל, זאת היתה לוויה של תקופה, רקוויאם לשירים שכמותם לא ייכתבו עוד כאן.

עכשיו, כשאני כותב את השורות הללו, בשובי מהלוויה, ניצב על שולחני ספר מרופט שעטיפתו קרועה. "מילים למנגינות" מאת חיים חפר בהוצאת עמיקם, 1961. ספר זה בלה מרוב שימוש כי לא היה עוד ספר שכה הרביתי לפתחו בילדותי: מדי לילה, לפני השינה, היינו, אחי ואני, שרים מתוכו יחדיו את להיטי הזמן, קריוקי של ילדי שנות ה-60. את זיכרונות השירים הללו, במיטה אחת עם אחי, אשא אתי לעד. אני מדפדף עכשיו בספר, נזהר שמא ייקרעו דפיו. נזכר איך חלמנו על הסלע האדום; איך הסמקנו לנוכח "זוג שדיה כגלים, שני שיבר ושליש ירכתיים" של זאת מרחוב פנורמה; איך זייפנו בשני קולות את "אח, הסתכל על היר-ח" של הרחוב במסחה; ואיך התפעלנו מ"אנו חותמים ברגלינו את גבולותינו, ולפעמים בתוך הסתר, עושות רגלינו גם יותר", של שיר הסיירים. הספר הזה לא היה מתפרסם היום: השוביניזם הגברי שנודף ממנו היה מעורר שערורייה (מוצדקת). "וכשהיה לה קר - הלכה אל הרס"ר, רצתה להתחמם - הלכה אל המם-מם. פתחה היא את הפה - הלכה אל המם-פה... ועוד היה לה קר" (שמאל ימין). כזו היתה רוח התקופה, תארו לעצמכם.

אבל אתמול בעין הוד, מול בתי הכפר הפלסטיני האבוד והמרהיב, שאמני השמאל כבשוהו והפכו אותו לבתיהם, בשעת אחר צהריים מאוחרת, על סף שקיעה, כשהים התיכון נשקף למטה בשלהי הקיץ, הכל נשכח לחפר ונשארו רק הזיכרונות המתוקים והיפים. בעוד רגע מצמרר אחד כולם קמו על רגליהם מבלי שהתבקשו, עת הושמע המנון הפלמ"ח, כמו היה זה ההמנון הלאומי. עבור מרבית האנשים שהיו שם אתמול זה היה אמנם ה-המנון. מלים: דווקא לא חיים חפר, אלא זרובבל גלעד. בדרך חזרה לתל אביב התנגן לו עוד שיר: "זה לא יחזור, כל זה כבר איננו, רק זיכרונות, רק זיכרונות, כאן מהלכים על בהונות, הזמן נרדם, אל נא תעירנו - עבר זמנה של תל-אביב הקטנטנה". מלים: חיים חפר, כמובן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו