בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגלל הפצצה ההיא

ביקור ניצולי הגרעין בישראל

4 מניצולי פצצות האטום בהירושימה ובנגסקי ביקרו לאחרונה בישראל והפיצו מסר של התנגדות לנשק גרעיני. "אנו לא יכולים לתת לזה לקרות שוב"

15תגובות

בבוקר 6 באוגוסט 1945, נדחק נובואו מיאקי, נער צנום בן 16, בחשמלית העירונית בדרכו לאמו, בצד השני של העיר הירושימה. השעה היתה שמונה בבוקר והקרון היה דחוס באנשים, הם ודאי מיהרו לעבודה. פתאום הכה הבזק רב עוצמה בקרון, מספר מיאקי. מאוחר יותר למד שזו היתה פצצת האטום שהטילה ארה"ב על יפאן, בניסיון להביא לקץ הלחימה במזרח הרחוק במלחמת העולם השנייה. יומיים לאחר מכן הוטלה פצצה שנייה.

הפצצת הירושימה ונגסקי באטום, שהפכה סוגיה כלל עולמית מאז, נשארה סיפור אישי של מיאקי, שלא מרפה ממנו זה 67 שנים. בשבוע שעבר הוא בא לביקור קצר בישראל בלוויית שלושה ניצולים אחרים של הפצצה כדי לספר את סיפורם ולהתריע מפני זוועות הנשק הגרעיני, כל נשק גרעיני, איראני או ישראלי. "בהבזק של שנייה קרון הרכבת הואר באור כחול, מעוור ממש", נזכר מיאקי, היום בן 83. הוא עדיין צנום, שוקע בכורסה בלובי הממוזג של מלון נוטרדאם בירושלים. "זה היה כאילו שמים לך פלאש ענק מול העיניים. הבנתי שמשהו רע קרה, אבל חשבתי שזה קצר של הרכבת. למזלי עמדתי מול היציאה ובהחלטה של רגע קפצתי החוצה". לדבריו, לאחר שבריר שנייה היה פיצוץ וכל הזכוכיות בחשמלית התרסקו על האנשים שהיו בתוכה. "הרבה מאוד אנשים נפגעו, אבל אני יצאתי עם פצעים יחסית קלים. עצמתי את העיניים, אבל כשניסיתי לפקוח אותן לא הצלחתי מרוב האבק והלכלוך. שאלתי את עצמי כל הזמן אם אני חי או מת. רק כשהאבק שקע קצת הצלחתי לפקוח את העיניים. אז ראיתי את ההרס האיום סביבי".

מיאקי הצעיר התעשת ופתח בריצה לבית שבו היתה אמו, כמה דקות משם. המראות שנחזו לנגד עיניו לא מרפים ממנו עד היום. "אנשים עם עור גוף נוטף", הוא מתאר ושומט את ידיו לצדדים במין רפיון, להמחשה. "נוצרו כוויות מזעזעות, ומכיוון שהם לא רצו שהידיים יידבקו לגוף, הם הרימו אותן רחוק ממנו. האנשים נראו לי לא אנושיים, כמו חייזרים או רוחות רפאים, הולכים וצועקים: ‘חם לי, כואב לי'. כולם חיפשו איזה מקור מים, דחפו את הראש לדליים, למכלים".

כשהגיע לבית ראה שמחציתו נהרס ושאחד השכנים מנסה לחלץ את אמו מבין ההריסות. היא היתה בחיים אבל גבה נשבר. הוא חש אליה. "רק אז הרמתי את הראש. פתאום שמתי לב שאין בכלל בתים מסביב. הכל היה הרוס. יכולת לראות עד ההרים הרחוקים באופק". אנשים סביבו החלו לצעוק שלשון של אש מתקדמת לעברם במהירות מכיוון מרכז העיר. "הבנו שאנחנו חייבים לברוח", הוא מספר. "העמסתי את אמא על הגב ורצתי אתה למקום שבו עמדה החשמלית. מולנו עברה משאית צבאית שהעמיסו עליה את האנשים הפצועים ביותר. אמא שלי לא היתה שרופה כי קירות הבית הגנו עליה, אבל בגלל הגב השבור לקחו גם אותה. שוב הייתי לבד".

אמיל סלמן

שחור מפיח והלום מהמראות הלך לנהר של הירושימה כדי לשטוף את עצמו. "הנהר היה מלא גופות אנשים", הוא נזכר. "הם כנראה ניסו לצנן את עצמם וטבעו או נפלו". בימים שלאחר מכן מתו רבים מחבריו ומכריו, רובם משום שלא היה מי שיטפל בהם. מיאקי: "בתי החולים נשרפו והרופאים מתו. לא היו תרופות ולא היה מי שייתן אותן".

במרוצת השנים מתו עוד רבים אחרים ממכריו, חלקם הגדול ממחלות, רבים ממחלת הסרטן שלה גרמה הקרינה הרדיואקטיבית. לדבריו, זמן רב התקשה להבין כיצד קרה שלא רק שרד באותו היום, אלא גם הגיע לגיל זקנה.

בשנות השמונים החליט מיאקי להצטרף לקבוצת ניצולי האטום - Hibakusha ביפאנית - ולהקדיש את חייו להעלאת המודעות לזוועות הגרעין. בשנת 2008 הצטרף ל"ספינת השלום של ניצולי האטום" ("Peace Boat Hibakusha Project"), ארגון בינלאומי לא-ממשלתי שבסיסו ביפאן. הארגון מסיע ניצולים בעולם כדי להפיץ את מסר ההתנגדות לגרעין. "כשהירושימה ונגסקי יישכחו, הדבר יחזור על עצמו", הוא אומר. "כמה פעמים מאז 1945 העולם היה קרוב למלחמה גרעינית, אבל זה לא קרה. אנחנו חושבים שיש לנו איזשהו חלק בזה. קמפיינים נגד הגרעין מונעים את זה, כך אנחנו מקווים לפחות".

איוואו נגיאמה מסכים. "אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות שוב", אומר האיש כסוף השיער שהיה בן שנתיים ביום הטלת הפצצה. "זו הסיבה שאנחנו עושים מה שאנחנו עושים". את רגע הפיצוץ אינו זוכר, אבל הוא לא שוכח את השנים שבאו אחר כך, שבהן גדל בתוך נשורת גרעינית וחורבות עיר שהיתה פעם תוססת.

"כשחושבים על פצצת גרעין, אנשים רואים בראש רק את הפטרייה", אומרת שרון דולב, מייסדת ומנכ"לית התנועה הישראלית נגד גרעין, שמלווה את מיאקי, נגיאמה ושתי ניצולות אחרות - נובוקו סוגינו, בת 68, וקזומי צושידה, בת 72 - בביקורם בישראל. לדבריה, אנשים "לא מדברים על הימים והשנים שאחר כך. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שרצינו להביא אותם לפה. רצינו ליצור בישראל שיח גרעיני שבעצם לא קיים. אנחנו מדברים על איראן, אבל לא באמת יודעים במה זה כרוך ומה ההשלכות של זה".

בעניין פצצת גרעין יש ליפאנים כאב ראש עכשווי משלהם - צפון קוריאה. "בכנות, ליחסי ישראל ואיראן הייתי פחות מודעת עד לאחרונה", אומרת סוגינו. "רק כשהגעתי לכאן התחלתי לשמוע על זה. איראן מוצגת באור מאוד שלילי, בדומה לאופן שבו התקשורת היפאנית מציגה את צפון קוריאה". שלא כמו במקרה איראן, לשכנתם כבר יש פצצה גרעינית מאז 2006. "האיום הגרעיני המרכזי על יפאן הוא עדיין צפון קוריאה", אומר מיאקי. "יש הרבה בלגן בעניין הזה, אבל אני לא חושב שצפון קוריאה תפיל אי פעם פצצה על יפאן". לדבריו, בשל ריבוי הכורים הגרעיניים ביפאן, "די לשגר לעברם פצצה רגילה כדי לגרום לאותה תוצאה".

החוקה היפאנית אוסרת על הממשלה לייצר פצצת גרעין. "פוליטית וחוקית אסור ליפאן להחזיק פצצת גרעין", אומר מיאקי. "אבל אנחנו גם נגד כורים גרעיניים. בציבור יש תמיכה הולכת וגדלה בהתנגדות לכורים, בעיקר אחרי אסון פוקושימה לפני כשנה וחצי. לצערי, יש לממשלות אינטרס לא להפחית את מספר הכורים לאפס, כי זה משמר מתח פוליטי שמיטיב אתן".

ניצולי הירושימה - כ-220 אלף במספר, לפי נתוני ממשלת יפאן - מבינים שעליהם להנמיך ציפיות ביחס להסרת האיום הגרעיני על העולם. בעיניהם זה יעד נשגב אבל אחרון בתור. בדומה לניצולי השואה, שעם חלקם נפגשו בשבוע שעבר, עליהם להילחם קודם כל בשכחה. "החלק העצוב הוא שיש ביפאן המון אנשים שלא אכפת להם מהגרעין", אומרת צושידה. "יש הרבה אדישות בנושא".

מהבחינה הזאת, המצב שלאחר מלחמת העולם השנייה קלע את ניצולי האטום לפרדוקס מוזר. "מאז החוקה אוסרת על יפאן לפתוח במלחמה", אומר מיאקי, "זה יצר מצב שאוכלוסייה יפאנית ענקית לא חוותה מעולם מלחמה. זה מצוין, אבל זה גם מה שגורם לאנשים להיות אדישים, דבר שאנחנו מנסים למנוע. המוני בני אדם לא מכירים מצב שאינו שלום". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו