בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע ללב המאפליה של לשכת התעסוקה

בלשכת התעסוקה בתל אביב מחכים עשרות אנשים לקבל הצעות עבודה לא אטרקטיביות. לצד חוסר הסבלנות והצעקות, העצב נמצא דווקא במונוטוניות

58תגובות

הדיווחים על העלייה באבטלה והפיטורים ההמוניים הצפויים בשוק התקשורת, הובילו אותי ללשכת התעסוקה בתל אביב. יורדים מהאוטובוס ועוברים בשמש קופחת צמתים עד שמגיעים לשומרי בניין הממשלה. אני עומד מאחורי כמה אפריקאים, שמגיעים כנראה לחידוש ויזות. אחד השומרים זועם ומאיים להכות אפריקאי שמיהר בתור. "בלי דחיפות. אני אהרוג אותך בפעם הבאה", הוא אומר לו, אבל כולם אדישים ולא מוציאים מלה, רק רוצים לגמור עם העניין.

מדרגות נעות, חנות כפכפים בעשרה שקלים, שוב מדרגות נעות ואז צריך לעבור אבטחה קפדנית יותר עם בודק מתכות. התור הפעם ארוך מאוד, כמאה איש עומדים בסדר יחסי, רובם ללשכה. מאחורינו העמדות הביומטריות, למובטלים שלא רוצים לעמוד בבידוק ואז בתור בלשכה. אתה מניח אצבע על עינית המכשיר, ואם אין עבודה שמתאימה לך בפנים, אתה מקבל פתק עם תמונת בית, וזה אומר שנרשמת ואתה יכול ללכת הביתה. בזמן הארוך שהמתנתי לבידוק הבטתי במובטלים שמניחים אצבע: צעירה כבת שלושים עם פנים לחוצות, בחור עם גרבי ספורט לבנים, אם ובתה, שתיהן מלחכות גלידה.

אני עובר את הבידוק במהירות, לידי אשה בשמלה קלה חוזרת שוב ושוב והמכונה מצפצפת, לא יודעת מה לעשות. על קיר המעלית תלוי פתק שאסור להפעיל בה מכשירים סלולרים, כי נוצר בחלל המעלית אפקט של מיקרוגל בשל קירות הפח. "לעזאזל כל הלשכה. ימח שמם. נמאס לי לחתום", מקלל גבר מבוגר במעלית. אני שואל את הכעסן למה הוא לא בביומטרי, והוא אומר שיש לו בעיה עם האצבע, המכשיר לא תופס אותה משום מה.

תומר אפלבאום

בכניסה אני מראה את תעודת הזהות שלי, מאבטח נותן לי פתק כתוב בעט עם מספר העמדה שלי, ואומר לי בהצלחה ברחמים, אולי אני מפרש את זה ככה. מי שבא ללשכה הם בדרך כלל אנשים שמגיעים בפעם הראשונה, וכשאני מגיע יש כמעט שמונים כאלה. בירושלים סיפר לי השומר שהתור בתחילת החודש שעבר הגיע עד הרכבת הקלה.

לשכת התעסוקה עצמה היא חלל מוארך עם הרבה עמדות מצד אחד וכסאות המתנה מצד שני, ההפרדה נעשית על ידי מחיצה נמוכה. אתה רושם את השם שלך על העמדה שלך וממתין לתור. כשאני מגיע, בחורה בלונדינית כבת 40 עם עקבים דקים וחגורה בצבע זהב, שנראית דוגמנית לשעבר, מנשקת תהילים והתור שלה מגיע, היא קמה ונעה לעמדה. ממול דוגמנית העבר האלמונית, בחלון, הנוף האפרפר של הקריה.

מתחיל ריב בין בחור שרשם את שמו לבחור מקועקע בשם אבי שאומר שהיה שם קודם. אשה לידי ממלאת סודוקו בחינמון ישראל פוסט, שפופולרי מאוד בלשכה. אני משוחח עם אשה בחולצה אדומה עם מבטא רוסי. היא מספרת שמאז שעלתה מאוקראינה, היא עובדת בניקיון, אבל היא רוצה לעסוק במקצוע שלה. אני שואל מה המקצוע שלה והיא אומרת שהיא תופרת פרווה. אני אומר שאין סיכוי שתמצא עבודה כזו פה. היא אומרת שהיא רוצה לעבוד במפעל בובות בחולון, ועכשיו כשהיא יודעת עברית יותר טוב, היא תנסה לקבל עבודה.

ליד העמדה הימנית מתעורר לחץ גדול. מול תמונת פלמינגו, אנשים עומדים חסרי סבלנות, למרות שאפשר גם לשבת ולהמתין לתור. בתא ליד, מזעיקים מאבטח להוציא גבר נכה שמסרב ללכת. עובד כחוש של לשכת התעסוקה, שכולם קוראים לה לשכת האבטלה, מסתכל על קניון עזריאלי בכעס עד שהנכה יארגן את הדפים ואת הקביים שלו וימשיך משם, עם שקית מהוהה שעליה כתוב 'לאומית זהב/כסף'.

זה אולי נראה רגע דרמטי, אבל הכיעור של הלשכה נמצא דווקא במונוטוניות, במבטים העייפים של האנשים, בשעמום המריר של התור, בשנאה שעולה בך לעולם כולו מתחת לפנסים הלבנים הרבועים שמגוונים בפנסים לבנים עגולים.

אחד הגברים מספר לי שעבד במפעל מתכת ופוטר כי אין עבודה והמפעל קיצץ אותו. אני מהרהר בעולם המתכת הדועך שלי: הפיטורים הצפויים במעריב על אלפיים עובדיו, הקיצוצים בידיעות ובגלובס, הקיצוצים ב"הארץ" שאיש לא יודע על מי יפלו.

עוד חודש-חודשיים אנשים רבים שאני מכיר יבואו לפה, לא כמשימת עבודה. נוטים תמיד לפטר אחרי החגים. איכשהו, פיטורים לפני החגים נחשבים לדבר נורא בהרבה מלפטר אחריהם. אני נקלע לשיחה עם גבר עם כובע שיקגו בולס בשם ד' שכבר שלושים שנה עבד בתנובה בהובלת ירקות ושנא את העבודה הזו, "אין לך חיים, אתה מגיע בחצות לעבוד וחוזר הביתה בשמונה בבוקר. אומרים לך, לך תביא ארגזים, תעלה לי שלושים קרטונים לך תנקה מחסן. ובסוף מרוויחים משכורת מינימום בערך". חלומו די צנוע, הוא רוצה לעבוד בשמירה או כסדרן במשחקי כדורגל. "מה הבעיה בלהיות שומר? שמשעמם. אבל ירקות זה לא לגיל שלי, אני עוד 12 שנה בפנסיה", הוא אומר. בתא הסמוך לפתע צועקת עובדת הלשכה על מישהו, שכנראה לא רוצה לקחת את העבודה המופרכת שמציעים לו בשכר מינימום, "תתבייש לך, תעשה מה שצריך לעשות".

אני נזכר בתקופה הקצרה שבאתי לפה לחתום, בין עבודות, בימים של קיצוצים קודמים בענף התקשורת (נדמה לי שבגלל עליית מחירי הנייר). אני חושב שאפילו אחד מעובדי הלשכה כאן, זה שהביט מהחלון לעזריאלי כשהגבר עם הקביים סרב לעזוב, היה זה שטיפל בי. למרות שאני מסתנן, אני פוחד שיראו אותי אנשים שאני מכיר. עם כל ההבנה שמובטל לא ממש אשם במצבו, אני פוחד שיידבק אלי משהו מהמקום הזה.

על הקיר, חלק מעובדות הלשכה תלו ציורים שהילדים שלהן קשקשו בגן, הגברים שמים תמונות של מכוניות יקרות או של פרויקט יוקרה חדש שניתן לרכוש בו דירות אחרונות, כאלה שמי שבא לפה, לעולם לא יגור בו, אולי יגיע לנקות. בחור עם ראסטה מתקוטט עם אשה דתיה שמאשימה אותו שגנב את התור. בחור קרח עם קרוקס ירקרקים מזהה אותי כעיתונאי. אחר כך הוא שורק לעצמו בנונשלנטיות. בדרך כלל הנשים נראות אבלות וכבויות, מסדרות באובססיביות את השיער, והגברים הצעירים יותר הולכים כמנצחים, כאילו לא נכנסו לכת הטמאים של הקפיטליזם.

הצעות העבודה לא אטרקטיביות במיוחד. אני זוכר את אחת הפעמים הראשונות שפיטרו אותי. העורך היה איש טוב ובשימוע, מתוך תחושות אשם, החל להקיא. הוא עצמו פוטר שנה אחר כך, והגיע ללשכת האבטלה, אחרי זמן שחתם, הוצע לו להיות מקפל מגבות.

מאחוריי, שלטים שעליהם כתוב 'השתתף בחזית המאבק בפשיעה' ושלט אחר של חברת כוח אדם תר אחרי משגיחי בחינות.

נראה כאילו לכולם פה ברור שהאנשים שהגיעו לכאן לא ראויים לכבוד, גם לא על ידי הקולגות שלהם לאבטלה. אנשים נעמדים ליד העמדות וכולם מאזינים לשיחות הפרטיות שלהם עם עובדי הלשכה. אני עוזב את המקום במצב רוח רע. בחוץ, מאבטח משחק עם דג מסוג פלאוור-הורן שבוהה בו מבעד לאקווריום גדול. על השמשה כתוב שדג מאותו סוג הוכנס לבית 'האח הגדול'. המאבטח נוגע בזגוגית, וקורא לו להתקרב ואז לפתע מכה על הזכוכית ומפחיד אותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו