בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין מלחמות לסוכריות

מוכר הממתקים החיפאי לא עוצר גם בגיל 109

ישראל קרישטל השליך סוכריות לעבר הקיסר פרנץ יוזף ב-1914, הכין סוכריות לחיילים הרוסים אחרי שחרור אושוויץ ומוסיף כיום לייצר ממתקים בביתו שבחיפה

59תגובות

בתחילת הקיץ נגמרה הסוללה בקוצב הלב של ישראל קרישטל. "הם מתמהמהים עם זה, כי הם מחכים להיפטר ממני", אמר לבתו שולה. "מה פתאום? הם מתלבטים אם לשים סוללה של עשר שנים או יותר", השיבה. שולה כנראה יודעת על מה היא מדברת. בראש השנה חגג קרישטל יום הולדת 109, ועל קירות ביתו בחיפה תלויות עדיין הברכות שקיבל מנכבדי העיר כשמלאו לו מאה. יש לו תשעה נכדים ו-16 נינים.

חרף גילו הוא זוכר בפרטי פרטים אירועים שהתרחשו בתחילת המאה שעברה. רוב האנשים עליהם הוא מספר כבר מזמן אינם בחיים. אחד מהם הוא פרנץ יוזף, קיסר אוסטריה שנחשב לסמלה של אירופה במאה ה-19. "ראיתי אותו ב-1914, כשהייתי ילד. היתה אז מלחמה", הוא אומר בהתייחסו למלחמת העולם הראשונה, "הוא עבר במכונית שלו ביישוב שבו גרתי. זרקנו עליו סוכריות". היום ההוא, לפני כמעט מאה שנה, היה גם הפעם הראשונה שבה קרישטל ראה מכונית.

הסיפור המשפחתי שלו מעלה ניחוח של פעם, כמו בסיפורים של שלום עליכם או אנטון צ'כוב, ומחזיר אותנו שנים רבות אחורה, לימי השטעטל. סבו, יעקב, נשא לאשה את סבתו גיטל כשהיתה נערה. 17 ילדים הביאו לעולם. בנם הבכור, משה דוד, איש חינוך ששלט ברוסית, יידיש, פולנית ועברית, הוא אביו של קרישטל. קרישטל עצמו נולד ב-15 בספטמבר 1903 בעיירה ז'רנוב שבפולין. כשהיה בן שנה מונה אביו למזכירו של הפריץ בעיירה מאליניץ, על גבול רוסיה, והמשפחה עברה להתגורר שם.

החיים בעיירה לא היו פשוטים. את המים שאבו מהנהר, החשמל לא תמיד היה נגיש, אמצעי קירור ובישול המזון היו דלים. "בגיל שלוש הלכתי לחדר והתחלתי לדבר עברית", נזכר קרישטל, "בגיל ארבע למדתי חומש. בגיל שש - משניות. אבא שלי היה מעיר אותי בחמש בבוקר כדי ללמד אותי. לא רציתי לקום כל כך מוקדם, אבל זו היתה חובה. אי אפשר היה להגיד לא. פחדנו מאבא. אסור היה גם לשבת על הכסא שלו". גם את העז שאביו הביא הוא זוכר עד היום, ובייחוד את הגדיים שהמליטה, אשר הסבו לו אושר רב.

ירון קמינסקי

אבל מהר מאוד הילדות השלווה בעיירה הופרעה בידי רוחות המלחמה. זמן לא רב לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה מתה אמו של קרישטל, כשהיתה בת 29. היא הותירה אחריה בעל וארבעה יתומים. כשפרצה המלחמה אביו של ישראל נלקח בשבי הצבא הרוסי. שלושה מילדיו מתו זמן קצר לאחר מכן. הוא חזר רק כעבור כמה שנים ומת ב-1919.

ב-1920, כשהיה בן 17 ויתום, הוא יצא לדרך חדשה בעיר הגדולה לודז'. אחרי שעבד בפחחות עבר לעבוד במפעל המשפחתי שייצר ממתקים, בעיירה סמוכה. "זו היתה עבודה פיזית קשה. סחבתי שקי סוכר של 25 ק"ג", הוא נזכר. שם, במפעל, למד את המלאכה שליוותה אותו כל חייו ושבמידה מסוימת גם הצילה אותם.

ב-1940 הוקם הגטו בלודז'. קרישטל, שכבר היה מומחה בעל שם לייצור ממתקים, המשיך לעסוק במלאכתו, לעתים בסתר ולעתים בעידוד רשמי למחצה של האחראים בגטו, ובראשם חיים רומקובסקי, ראש היודנראט. באוגוסט 1944 הוא נשלח עם רעייתו לאושוויץ. "על יום אחד שם אפשר למלא שני ספרים", הוא אומר. באושוויץ, שם נרצחה רעייתו, ביצע עבודות כפייה. לאחר שחרור המחנה הועבר קרישטל לבית חולים בחסות הצבא הרוסי, שם התאפשר לו לחזור לעסוק במקצועו והוא הכין סוכריות לחיילים הרוסים.

כשהחלים, חזר ללודז', בה הכיר את אשתו השנייה בת שבע. הוא שיקם את בית המלאכה ההרוס, וחזר להכין ממתקים. ב-1950 עלו לישראל על סיפון האונייה "קוממיות" עם בנם חיים והתיישבו בחיפה. תחילה עבד במפעל "פלטה" שייצר ממתקים במפרץ חיפה. בעליו דיברו פולנית ושמחו להעסיק את המומחה מפולין. קרישטל לימד אותם לייצר פס שלם של ממתקים, ולא להסתפק רק בהכנת סירופ, כפי שעשו עד בואו.

ירון קמינסקי

בהמשך עבד כעצמאי וייצר ממתקים בבית: סוכריות מיוחדות, בקבוקוני שוקולד ליקר עטופים בניירות כסף צבעוניים, ריבות מחרובים וממתקי קליפות תפוזים. את תוצרתו מכר בקיוסקים בחיפה. בין 1952 ל-1970 ייצר את ממתקיו במפעל "שר את קרישטל" ברחוב שיבת ציון בעיר. לאחר סגירתו, המשיך לייצר ממתקים בבית. כיום מוסיף קרישטל לייצר ממתקים בביתו, אולם עיניו כבר עייפו והוא נאלץ לוותר על תחביבו לצפות ב"היפים והאמיצים". מבני משפחתו הוא מבקש שיקריאו לו את שערי המטבעות, כדי שיוכל לחשב את הרנטה מגרמניה. "מה קורה עם המארק?", הוא שואל את הנכד.

מה אפשר לאחל לך ליום ההולדת?

"שלא יהיה יותר גרוע מעכשיו. אני זקן, אצל זקן אין חדש. פעם ככה, פעם ככה. להיות בן 109 זה כמו שהייתי בן 50, 60 או 90. אבל אז היה יותר טוב מעכשיו".

ומה תאחל למדינת ישראל לכבוד השנה החדשה?

"שיהיה יותר טוב, לא יותר גרוע. ושתצליח מול האויבים שלה".

איך מגיעים לגיל כזה?

"זו לא מציאה גדולה", הוא משיב ביידיש, "כל אחד עם המזל שלו. זה מהשמיים. גם אני לא ידעתי קודם. אין סודות".

ובכל זאת - מה אתה אוכל, למשל?

"במחנות לא תמיד היה מה לאכול. מה שנתנו לי - אכלתי. אני אוכל בשביל לחיות ולא חי בשביל לאכול. לא צריך יותר מדי. כל דבר שהוא יותר מדי, הוא לא טוב. יפה מדי, חכם מדי - זה לא טוב. גם לאכול יותר מדי, זה לא טוב. עדיף קצת פחות, מאשר קצת יותר. לא טוב להיות עם בטן מלאה".

אתה מאמין באלוהים?

"כן. אני נשארתי בחיים. הפכתי עוד יותר דתי. אם אני נשארתי בחיים, אחרי מה שעברתי - אלה נסים. מחוץ לטבע".

לאורך השנים, העולם נהיה טוב או רע יותר?

"גרוע יותר. אני לא אוהב את הפתיחות פה. הכל מותר. פעם, לצעירים לא היתה את החוצפה של היום. הם היו צריכים לחשוב על מקצוע ועל פרנסה. הם היו נגרים, חייטים. היום אין את זה. הכל עכשיו היי-טק. דברים קלים, בלי מאמץ. לא עבודות כפיים של פעם. כשהיינו ילדים, ההורים אמרו 'עם זו תתחתן, עם זו לא'. היום הילדים הם שקובעים הכל. פעם להורים היתה אמירה".

אבל היום גם קל יותר, בזכות הטכנולוגיה.

"פעם סנדלר עבד על כמה זוגות נעליים. הוא ידע כמה הוא ירוויח כל יום. היום המכונה עושה מאה זוגות נעליים. אז יש מאה זוגות נעלים - ומה עושים? אין עבודה לכולם. אז הכל מלא, אבל כולם הולכים יחפים ועירומים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו