בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

1,993 שקל בחודש

סיפור החיים של יהודית פאר הוא גיהנום ארוך, והטרגדיה היא שהוא מתנהל לפי הספר, ספר החוקים של מדינת ישראל

21תגובות

היא פורצת בבכי ולא מצליחה להפסיק. בכי חזק, מיוסר, כזה שמוציא החוצה כאב שנכלא שנים ארוכות. "כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה", היא אומרת לבסוף, "לסיטואציה שבה מישהו לפחות יקשיב לי, רק לדבר, לא להמשיך לעמוד מול דלתות שנטרקות בלי הרף".

התסכול הגדול הוא שבסיפור של יהודית פאר אין איש רע. לפחות לא דמות מסוימת שאפשר לדרוש ממנה לספק פתרונות. אין גם גוף ממסדי ברור שאפשר להפנות כלפיו טענה או לתבוע שייתן את הדין. סיפור החיים של יהודית הוא גיהנום ארוך ומתמשך, והטרגדיה היא שהוא מתנהל לפי הספר, ספר החוקים של מדינת ישראל.

היא בת 62 ולפני 25 שנים התהפכו חייה. כשבתה הבכורה היתה בת חמש נולד לפאר ולבעלה בן, פג. התפתחותו היתה מרשימה אלא שיום אחד נשמט התינוק מידיה של האחות שטיפלה בו ונפצע בראשו. התוצאה היתה פגיעה מוחית קשה ובלתי הפיכה.

התינוק של יהודית פאר איחר להתפתח, הוא לא הלך עד גיל שבע ועד מהרה אובחן כסובל מפיגור קשה ועד היום הוא מתקשה לתפקד ונזקק למכשיר נשימה. וכמו לא היה בכך די, סמוך מאוד לחזרתו של התינוק הביתה מבית החולים הודיע בעלה של פאר, לדבריה, כי לא יוכל לחיות בבית אחד עם בן כזה, ועזב. מאז לא ראתה אותו ולא קיבלה ממנו מזונות.

פאר נאלצה למכור את מפעל התפירה הקטן שניהלה. היא הקדישה את חייה לטיפול בבנה. מאז שנולד ועד לפני שנה היא טיפלה בו לבדה, סירבה לשלוח אותו למוסד, השקיעה את כל כולה בניסיונות שיקום כשבבית כזכור ילדה נוספת. את העולם היא הפכה כדי לפרנס את ילדיה, תחילה מכספי העסק שמכרה. אחר כך, בעזרת פיצויים שקיבלה בהסכם הפשרה עם בית החולים, פחות מחצי מיליון שקלים, היא רכשה להם דירה קטנה בעיר נשר. רק בשנים האחרונות סיימה את תשלומי המשכנתה הנלווית. בעזרת יצר ההישרדות שלה גידלה את ילדיה לבדה, תוך שהיא נעזרת בעיקר בקיצבת הנכות של הבן, כ-6,000 שקלים בחודש.

אלא שלפני שנתיים, בהגיעה לגיל 60, החל גופה לבגוד בה. דלקת פרקים התפרצה, היא שברה את הרגל פעמיים ורותקה לכיסא גלגלים למשך חודשים ארוכים. בנוסף היא סובלת מאנמיה, סחרחורות וטשטוש ראייה ומצבה הנפשי והפיסי מידרדר בהתמדה. כשאובחנו אצלה פריצות דיסק הבינה שאינה יכולה לטפל יותר בבן והוא עבר להתגורר בהוסטל, שם הוא חי כבר שנה.

על פי החוק במדינת ישראל אם בן נכה עובד לגור במוסד או בדיור מוגן מפסיקים הוריו לקבל את קצבת הנכות בעבורו. יש בכך היגיון, שכן עתה מממנת המדינה את הדיור שלו. אלא שהמשמעות היא שיהודית פאר צריכה לחיות עכשיו מהבטחת הכנסה בלבד - 1,993 שקלים בחודש. למרבית האירוניה, מהסכום הבלתי סביר הזה היא אמורה גם לשלם להוסטל בעבור הוצאות נלוות כמו מימון עזרים רפואיים והפעלות.

"לו רק הייתי יכולה לעבוד, הייתי עובדת", היא אומרת, "אבל אני לא יכולה. תגידו לי אתם, איך אפשר לחיות מ-1,993 שקלים?" פאר מוכרת על ידי הביטוח הלאומי כבעלת 35 אחוזי נכות, בגלל הבעיות הרפואיות הרבות שמהן היא סובלת, אולם אחוז נכות כזה לא מקנה לה זכות לקיצבה. הכל, כאמור, לפי הספר.

"כל הדלתות סגורות, אין אוזן קשבת, אין למי לפנות. אני טיפלתי בילד, לא זרקתי על המדינה, אבל אני נאלצת לעבור עוד ועדה ועוד ועדה, והכל כל כך קשה. אפסו כוחותי. פניתי לחברי כנסת אבל מעולם לא נעניתי, אני מנסה לצעוק, אבל מרגישה שאין שומע. מצד אחד מתחננת לעזרה מצד שני לא רוצה ליפול לנטל על החברה, כפי שלא נתתי שבני יהיה לנטל. אני לא יודעת מה לעשות".

איך חיים מפחות מ-2,000 שקל, אני שואלת. "אין כלום. אין חגים, אין חיים", היא עונה. "מה שיש אני נותנת לילד שלי. והמחירים כל הזמן עולים וגם לחתום בביטוח הלאומי אני מתקשה ללכת. יש לי ארבע פריצות דיסק וזה רחוק כל כך ברגל. יש ריקנות גדולה. מי שלא עבר את הדברים האלה לא מתאר לעצמו איזה חיים אלה. בשביל מה בן אדם חי? אין לי לא תרבות, לא כלום. אני לא יודעת, ומעולם לא ידעתי, מה זה לצאת לחופש, לא יודעת מה זה לצאת לבלות".

"מאסר עולם", היא קוראת לחייה, "מלחמה ארוכה ומתמשכת". היא מדגישה כל הזמן שאינה מעוניינת בטובות או בנדבות, אבל לא הצלחנו לאתר שום פתרון אחר באופק שיביא לשינוי בחייה. היא מתייסרת מהעובדה שאינה מסוגלת לטפל בבן יותר, חיה חיים בסגפנות, בבדידות ובכאב, ובספר של מדינת הרווחה שלנו אין שום סעיף שנותן מענה לסבל כזה.

מה היית רוצה שיקרה עכשיו? אני שואלת אותה לפני שאנחנו נפרדות. היא חושבת ארוכות ואז לוחשת: "שבזמן שנשאר לי לחיות שמשהו ישתנה בחיים האלה. אני לא יודעת. מתקשה אפילו לדמיין מה. אני רק יודעת שרשלנות הרסה לי את החיים ובזמן שהם חיים טוב אני נגמרת".

הכסף הוחזר

בשבוע שעבר פורסם כאן סיפורו של צבי ינקלביץ', בן ה-84. תאריך הלידה שלו התגלה רק בזכות עבודת שורשים שעשת נכדתו, ושבעקבותיה עודכנה שנת לידתו - 1928 ולא 1929 כפי שנכתב עד אז. במאמץ מסוים הצליח ינקלביץ' לשכנע את הביטוח הלאומי לעדכן את התאריך, אלא ששם עידכנו רק את היום והחודש ולא את השנה - וכך הגיעו למסקנה שהתחילו לשלם לו קצבת זיקנה לפני הזמן, והוא חייב להם 11,500 שקלים.

אנו חוזרים לינקלביץ' על מנת לספר, כי בביטוח הלאומי עידכנו בסופו של דבר גם את שנת הלידה שלו והשיבו לו את הכספים שנגבו ממנו בטעות, ועל כך יבואו על הברכה. אלא שלפי התאריך המעודכן ינקלביץ' היה צריך להתחיל לקבל קצבה חצי שנה קודם. את זה כבר מסרבים בביטוח הלאומי לשלם, ולדבריהם החוק לצדם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו