בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהודה אלקנה 2012-1934

המחנך שבחר בחיים

הפרופסור כתב רבות ב"הארץ", אך מאמר אחד מזוהה איתו במיוחד - בו קרא לישראל "לשכוח" את השואה ולהישיר מבט לעבר העתיד

32תגובות

המעטפה שנושאת את שמו של יהודה אלקנה בארכיון "הארץ" עמוסה עד להתפקע. מאמרים פרי עטו, מכתבים למערכת שנשלחו בתגובה להם, כתבות עליו וציטוטים מפיו - כל אלה ועוד ממלאים אותה. אבל מאמר אחד, שפירסם ב"הארץ" ב-1988 הוא הטקסט שנותר מזוהה עמו עד יומו האחרון.

במאמר, שנקרא "בזכות השכחה", קרא אלקנה לישראל "לשכוח" את השואה ולהיישיר מבט לחיים ולעתיד. אלקנה טען כי זיכרון השואה מייצר חרדה קיומית ותחושת קורבנות בקרב היהודים בישראל, אשר מזינה את הסכסוך עם הפלסטינים. הוא התוודה במאמר, כי נרתע ממשפט אייכמן והתנגד למשפט דמיאניוק.

"איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן", כתב.

אלקנה התנגד גם לביקורים ב"יד ושם". "מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש - ‘זכור'! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה?", תהה.

עוד כתבות בנושא

"אין, ואסור, לתת לעבר שליטה בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם. עצם קיומה של הדמוקרטיה נתון בסכנה כאשר זיכרון קורבנות העבר משתתף כגורם פעיל בתהליך הדמוקרטי", כתב. "בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה".

כחלופה, הציע את השכחה. "איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים, ובלקחי השואה".

הוא נולד ביוגוסלוויה ב-1934. כשהיה בן עשר נשלח עם הוריו לאושוויץ. מתאי הגזים הצליחו להיחלץ רק בזכות העובדה שנשלחו לעבודות כפייה באוסטריה. ב-1948, כשהיה בן 14, עלה לישראל. תחילה למד מתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטה העברית ובמקביל היה מורה בגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים. בהמשך כתב דוקטורט בהיסטוריה של המדע באוניברסיטת ברנדייס.

רשימת המקומות שבהם לימד כללה את השמות החשובים ביותר בעולם האקדמיה, ובראשם אוניברסיטאות הרווארד, סטנפורד והמכון הטכנולוגי של ציריך. אבל מעל לכל הוא היה מחנך בנשמתו. מורה שהיה מעורב עמוקות בחיי תלמידיו ופתח לפניהם עולמות תרבותיים שלמים.

בישראל היה המנהל הראשון של מכון ון ליר בירושלים, ממייסדי ומראשוני המנהלים של המכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב, והמייסד והמנהל הראשון של תוכנית המצטיינים שלה.

אלקנה נשא בגאווה את דגל האליטיזם. "תפקידה המרכזי של מערכת ההשכלה הגבוהה הוא טיפוח שיטתי של האליטות המובילות, ולהקנות להן את הסטנדרטים שעליהן יהיו מופקדות", כתב ב"הארץ" ב-1987. "הנחנו לאליטות להיכחד. האליטות ויתרו", הלין. למבקריו, שטענו כי עמדתו סותרת את עקרון השוויוניות, השיב: "שוויוניות אמיתית ורצויה היא אמונה עמוקה ששורשיה בכבוד לאדם באשר הוא אדם, ולפיה כל אדם מסוגל להצטיין במשהו ויש לאפשר לכל אדם להגיע להישג המרבי בתחום שהוא טוב בו". הוא הותיר אחריו את רעייתו יהודית וחמישה ילדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו