בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תוכנית קנדי: הביקור בארץ ישראל שעיצב את השקפתו של הנשיא לעתיד

ערב מלה"ע השנייה, נשלח ג'ון קנדי על ידי אביו לסיור לימודים באירופה וא"י. במכתב מסכם, ביטא פאסימיות לגבי אפשרות לפשרה בין יהודים וערבים

5תגובות

במארס 1939 השתתפה משפחת קנדי בטקס ההכתרה של האפיפיור פיוס ה-12. ג'וזף קנדי היה שגריר ארצות הברית בלונדון, בנו ג'ון למד באוניברסיטת הרווארד. לאחר טקס ההכתרה שלח האב את בנו לסיור לימודים באירופה ובארץ-ישראל. השגריר קנדי עקב אחר שיחות לונדון בין נציגי התנועה הציונית לנציגים ערבים; השיחות לא הניבו תוצאות ובריטניה עמדה לכפות על הצדדים הסדר משלה.

זה קרה בצורת "ספר לבן", שפורסם ב-17 במאי 1939. לימים סיפר הנשיא קנדי כי באותו יום היה בארץ-ישראל. הוא היה אז כבן 22 ובתום סיורו שלח לאביו מכתב של ארבעה עמודים, המופיע כעת באתר האינטרנט של ספריית קנדי. "אם אני מכיר את היהודים - אתה כבר יודע את 'כל' הסיפור", כתב, כנראה ברמז לטרדנותם של שתדלנים ציונים, והשתדל לתת לאביו תמונה כוללת יותר.

הוא התחיל בפירוט הרקע ההיסטורי, ואימץ במלואה את התזה בדבר הארץ שהובטחה פעמיים: פעם לערבים, במכתבי מקמהון המפורסמים, ופעם ליהודים בהצהרת בלפור. שתיהן היו מעורפלות וסתרו זו את זו. היהודים קנו 15 אחוז מקרקעות הארץ. זאת היתה, לדעת קנדי, השקעה גרועה מבחינה כלכלית, כי התשואה היתה מזערית. אבל הערבים חששו, מטבע הדברים, שהיהודים ישתלטו על הארץ, גם מבחינה מספרית וגם מבחינה כלכלית. שני הצדדים לא הסכימו לתוכנית החלוקה מ-1937 וכך נולדה מדיניות הספר הלבן, שאמורה היתה לכונן בתוך עשר שנים מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל. הביקור בארץ הביא את קנדי למסקנה ברורה: מדינה דו-לאומית "פשוט לא תעבוד", מפני שהערבים והיהודים לא רוצים שתעבוד.

גטי אימג`ס

קנדי הסביר: היהודים רואים כיצד מתמוטט החלום הציוני וחוששים מעצירת התרומות שהם מקבלים מחו"ל. הערבים דוחים את התוכנית מפני שלוח הזמנים לביצועה נשאר פתוח ומפני שאין היא מונעת את המשך בואם של יהודים. אבל אלה ואחרים רק הנימוקים הרשמיים, כתב קנדי. שני הצדדים לא מפרסמים את הנימוקים האמיתיים שלהם: היהודים רוצים בשליטה מלאה על ארץ החלב והדבש, עם ירושלים כבירתם. הם רוצים להתנחל גם בעבר הירדן. הערבים מתנגדים לתוכנית מפני שאין היא מתירה למופתי לשוב מגלותו.

מבחינה תיאורטית התוכנית הבריטית צודקת והוגנת, כתב קנדי, אך מה שצודק והוגן חשוב פחות ממה שניתן לביצוע. מעולם לא ראה שתי קבוצות כמו היהודים והערבים, שכל כך לא רוצות להגיע להסדר, כתב. הבעיה מסתבכת עוד בשל חילוקי דעות פנימיים בקרב היהודים והערבים כאחד.

בין היהודים יש חרדים, הדוחים כל פשרה, ויש השואפים למדינה ליברלית מאוד, כמעט קומוניסטית. אשר לערבים - לרובם נמאס כל העסק, העושה את חייהם לגיהנום מבחינה כלכלית, אך מעמדו של המופתי כה איתן, עד שאין להעלות על הדעת הסדר שלא יבטיח את שובו. נוצר מצב בלתי אפשרי. רק דרך אחת פתוחה לפני הבריטים: לחכות זמן מה, להודיע שהם עשו כמיטב יכולתם ואז לכפות על הארץ חלוקה שרירותית לשתי יחידות אוטונומיות; ירושלים תישאר יחידה עצמאית.

המכתב אינו נושא תאריך מדויק, אך אפשר לנחש מתי היה קנדי בירושלים. בלילה האחרון, סיפר לאביו, התפוצצו בעיר 13 מטעני חומר נפץ. הוא ציין שהונחו בידי מחבלים יהודים ונועדו לפגוע ברשת הטלפונים. ייתכן שהתכוון לפעולת אצ"ל ב-8 ביוני. הוא מצא בה פן אירוני: "יהודים מפגעים בקווי הטלפון ובמתקני החשמל של עצמם ולמחרת הם מצלצלים כאחוזי תזזית אל הבריטים כדי שאלה יבואו לתקנם".

לדבריו, בצאתו מארץ-ישראל היה יותר פרו-בריטי משהיה בבואו: האנשים בשטח עושים עבודה טובה, כתב וציין שרובם אוהדים את הערבים. זה קורה "באורח טבעי", לא רק מפני שלמרבה הצער כמה ממנהיגי היהודים מפגינים כלפיהם עמדות שחצניות ובלתי מתפשרות, אלא מפני שהם חשים שבמשך מאות שנים זו היתה ארצם של הערבים והבריטים לא היו רשאים לתת אותה למישהו אחר.

נראה שביקורו הראשון של קנדי בארץ-ישראל עיצב את עמדות היסוד שלו כלפי הסכסוך הישראלי-הערבי. ב-1947 תמך בחלוקה וכשנדמה היה שארצות הברית נסוגה מהתוכנית, הוא נזף בנשיא הארי טרומן. חודשים אחדים לפני הכרזת העצמאות ביקר בארץ אחיו, רוברט. הוא בא כעיתונאי וסיכם את רשמיו בסדרת מאמרים. קנדי עצמו בא לביקור שני ב-1951, עם משלחת של חברי הקונגרס. הוא הפליג בשבחי המדינה. כניסתו לפוליטיקה לימדה אותו להגיד את מה שבוחריו היהודים רצו לשמוע. הוא תמך במתן סיוע כספי לקליטת העולים, גינה את אפליית היהודים בברית המועצות ובעקבות מבצע סיני, התנגד לאיום להטיל סנקציות על ישראל. כנשיא גישש את דרכו בין גמאל עבד אל-נאצר לדוד בן-גוריון ושמע קיטורים משניהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו