בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השופטת ק׳ העדיפה שקפקא יישאר בישראל

ביהמ"ש ציטט את צוואתו של ברוד מ-1948, שם ביקש שכתבי היד יועברו לארכיון בפלסטינה. בין הפריטים: ציורים ומחברת תירגול עברית של קפקא

28תגובות

כיאה למשפט קפקאי, פסק הדין בפרשת העיזבון של הסופר הצ'כי פרנץ קפקא ניתן "בהיעדר הצדדים". ביום שישי האחרון התכנסה השופטת ק' (ובשמה המלא: טליה קופלמן) עם עצמה, וחתמה על ההחלטה האחרונה שלה בתיק - ובחייה המקצועיים כשופטת. את דבריה קראו הצדדים יומיים לאחר מכן מעל צג המחשב.

60 עמודים ו-107 סעיפים נדרשו לה כדי לנמק מדוע יש להעביר את כתבי היד של הסופר ושל חברו הקרוב מקס ברוד לספרייה הלאומית בירושלים.

"אני תקווה שעיזבון המנוח ימצא סוף סוף את מקומו בהתאם לרצון המנוח", סיכמה. רצונו של המנוח, כך קבעה השופטת, היה שעיזבונו יועבר אחר כבוד לספריה הלאומית. בנימוקיה כתבה, כי עוד ב-1948 ביקש ברוד שעיזבונו יועבר ל"ספריה יהודית או לארכיון בפלסטינה". בצוואה השניה שלו אף נקב בשמה שם "ספריית אוניברסיטת ירושלים" - לימים הספריה הלאומית -בעדיפות ראשונה. 

דודו בכר

כעת, אם הכל יילך כשורה - ואין שום סיבה להאמין שזה יקרה - הספריה, שנמצאת עדיין בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים - אך תעבור עוד כמה שנים למשכן חדש ומפואר, ליד הכנסת - תתחדש בקרוב באלפי מסמכים, חלקם בני למעלה ממאה שנה, פרי עטם של אנשי רוח שכבר עשרות שנים אינם בין החיים. 

החומר נמצא עדיין בעשר כספות בנק בתל אביב ובציריך, השייכות לחווה הופה - בתה של אסתר אילזה הופה, שהיתה מזכירתו הנאמנה של ברוד. קפקא אמנם עוד מסוגל להפתיע, אבל אין הרבה סיכוי שבין כתבי היד האלה מסתתר גם רומן גנוז שלו. החומר כולל בעיקר התכתבויות ורישומים שונים, שיעניינו אקדמאים, חוקרים ומעריצים נלהבים.

ואולם בין הפריטים הרבים מסתתרים גם כמה כתבי יד חשובים ומעניינים, בהם היומן הגנוז של מקס ברוד, אשר עשוי לשפוך אור על חברותו עם קפקא, ומחברת תירגול עברית של קפקא - שעשויה לשחק לידי אלה שטענו לאורך המשפט כי קפקא היה בעצם ציוני נלהב. גם ציורים של קפקא אמורים להיות שם.

מה שבטוח: השווי הכספי של כתבי היד האלה גדול מאוד. אלא שכעת איש לא יתעשר מכך. לפי החלטת השופטת, הספריה הלאומית תקבל אותו כ"הקדש ציבורי" ותהיה אמונה על שמירתו. בכך סוכלה התוכנית של חווה הופה - ואחותה המנוחה, רות ויזלר, שנפטרה לפני חצי שנה - למכור את כתבי היד לארכיון הספרות הגרמני בעיירה הציורית מרבאך, ליד שטוטגרט.

השופטת ק' לא התעלמה מהחשיבות ההיסטורית של התיק שנקרה בדרכה. כשופטת בבית המשפט למשפחה, היא רגילה לעסוק בעיזבונות ובירושות. אבל תיק כזה - שעוסק בעיזבונו של אחד הסופרים החשובים ביותר בעת החדשה - הוא לא דבר של מה בכך. "הליך סבוך יצרים זה התנהל שנים לא מועטות וחצה ימים, ארצות וזמנים", כתבה. "לא בכל יום, ודאי שלא כדבר שבשגרה, מזדמן לשופט לצלול לתוך נבכי ההיסטוריה כאשר זו נגלית לפניו, פיסה אחר פיסה, בדל אחר בדל", הוסיפה.

זה יום גדול לספריה הלאומית המתחדשת, שמשקיעה בשנים האחרונות משאבים וכסף רב בטיפוח הארכיון והתדמית שלה. עורך הדין שלה, מאיר הלר, נלחם בגפו מול סוללת משפטנים מכובדת ששכרו האחיות בניסיון להגן על האוצר הספרותי שבידיהן. הוא לא נרתע גם כשעמיתיו המלומדים ניסו לרפות את ידיו וזילזלו בקו שהציג בבית המשפט.

נאמן ללקוחה שלו, הוא שב וטען כי ברוד עצמו היה זה שביקש שעיזבונו יועבר לספריה הלאומית וכי מזכירתו הופה הפרה את צוואתו, כשמכרה את חלק מכתבי היד שלו במכירות פומביות בחו"ל, והחביאה את הנותרים בכספות.

באחד משיאיו של המשפט הוא הביא לאולם הדיונים עדה: מרגוט כהן, כבת 90 - אחד האנשים האחרונים שחיים היום ופגשו את ברוד. כהן, מזכירתו לשעבר של הפילוסוף מרטין בובר, כתבה בתצהיר שהגישה לבתי המשפט, כי פגשה אותו ב-1968, זמן קצר לפני מותו, וכי משיחתה עמו היה לה "ברור לגמרי, שהוא כבר החליט להפקיד את ארכיונו בספריה".

אתמול חגג הלר. "זה ניצחון מוחץ לספריה הלאומית. כל טענות הספריה התקבלו. בית המשפט קבע, כי כלל העיזבון - לרבות כתבי קפקא וכמובן ברוד - הוא הקדש ציבורי, שיעבור לספריה הלאומית", אמר ל"הארץ".

אבל הסיפור הזה מתחיל הרבה לפני שהלר וחבריו נולדו. קפקא, שמת משחפת ב-1924, ביקש שישרפו את כתבי היד שלו. חברו, ברוד, לא שמע בקולו, ובמקום להשמיד אותם, הוא אסף, ערך ופירסם את רובם. ב-1939, עם פלישת הנאצים לפראג, עיר הולדתם של השניים, נמלט ברוד לישראל, כאן המשיך בעיסוקיו הספרותיים.

לאחר מותו, ב-1968, ירשה מזכירתו וחברתו הקרובה, אסתר הופה, את עיזבונו. ב-2007 גם היא הלכה לעולמה. את עיזבונה, שכלל גם את זה של ברוד וקפקא, ירשו בנותיה. אלא שכאן נכנסה לתמונה הספריה הלאומית, שדרשה להוציא את כתבי היד האלה מידיהן של האחיות, בטענה כי כתבי קפקא הם נכס לאומי שם העם היהודי וכי מקומם אינו בכספות בנק פרטיות, אלא בארכיון ציבורי.

כעת, בעקבות ההחלטה של בית המשפט, תיאלץ חווה הופה, הבת שנותרה בחיים, להיפרד מהעיזבון, ותידרש לשאת בעלויות המשפט.

תם, אך לא נשלם. הפרק הבא בסיפור הקפקאי הזה צפוי להיות בערעור שיישמע בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב. דבר אחד בטוח: בית המשפט הזה יותר נגיש ומרווח מבית המשפט למשפחה ברמת גן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו