בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם שמיכות ותינוקות

לילה על מדרגות משרד הפנים עם האריתראים הממתינים לאישורי שהייה

מדי לילה נאספים כ-200 מהגרים מול המשרד בת"א, בתקווה שיהיו מבין 70 ברי המזל שיקבלו את האישור המיוחל ויוכלו להמשיך משם לעבודה

74תגובות

אחת בלילה. שבע-שמונה דמויות, מכורבלות בשמיכות דקות, שוכבות לרגלי המדרגות בכניסה לבניין קרית הממשלה בתל אביב. קיר נמוך מסתיר אותן מהרחוב, דרך בגין, עורק ראשי וסואן. ממול: קניון עזריאלי. על המדרגות יושבים כמה גברים כהי עור, מעשנים ומדברים בקול נמוך.

אלה מהגרים מאפריקה, שתוקפו של אישור השהייה שמנפיק להם משרד הפנים עם שחרורם מהכלא עומד לפוג, והם רוצים לחדשו. האישור הזה הוא הערובה היחידה שלהם נגד כליאה. הוא גם ההגנה היחידה על מעסיקיהם מהטלת קנסות בגין העסקה לא חוקית. האישור אמנם אינו משמש אשרת עבודה, אך בהתאם להתחייבות בפני בג"ץ, לא מטילים קנסות על מי שמעסיקים את המחזיקים בו. 

את האישור יש לחדש מדי שלושה-ארבעה חודשים. בהתחשב בהערכות שעל פיהן בתל אביב לבדה מתגוררים כשליש מבין כ-60 אלף המהגרים המחזיקים באישור שהייה זמני, לא מפתיע שבכל יום באים למשרד יותר מ-200 בני אדם.

ואולם, לדבריהם, משרד הפנים קבע מכסה – מדי יום מחדשים רק 70-60 אישורים, שהם מחלקים באופן שווה בין הגברים לנשים. גם בערים שבהן המהגרים אינם רבים יש מכסות – והן לעולם קטנות בהרבה מהביקוש. לכן המקום בתור חשוב עד כדי כך, שאנשים מוכנים להעביר לילות על המדרגות כדי לשמור עליו. וגם בשל התקווה שאולי למחרת, באופן חד-פעמי, הפקידים יחרגו מהמכסה. כבר היו דברים מעולם. אבל בדרך כלל, רוב הממתינים יחזרו כלעומת שבאו.

מנהלת אגף דוברות והסברה במינהל האוכלוסין, סבין חדד, אומרת בתגובה ש"המכסה היא ממש לא קטנה. כל לשכה עושה כמיטב יכולתה בהתאם לאפשרות, ובתל אביב, בניגוד למה שנטען, מתקבלים בכל יום 150 איש ולא 60".

בישראל לא מגרשים

ארבע לפנות בוקר. שלושה גברים חוצים את הכביש ועולים במדרגות. טספאי, בן 23, מוציא משקית ניילון דף שנתלש ממחברת סלילים גדולה, מיישר את קפליו ורושם בקפידה את שמותיהם של הבאים ואת מקומם בתור: 150, 151, 152. מי שמגיע ראשון הוא האחראי על הרשימות ולו הסיכוי הטוב ביותר לחדש את האישור שלו.

טספאי, שלא הצליח להיכנס ביום הקודם, פשוט נשאר עד למחרת. "בלי האישור אין לי עבודה", הוא מסביר. במשך שבוע הוא בא למקום, כל לילה יותר מוקדם, ולא הצליח להיכנס למקום ריאלי בתור. עד שהמעסיק הודיע לו שבלי אישור אין לו מה לחזור לעבודה. כעבור כמה שעות, אחרי לילה ללא שינה אך מצויד באישור המיוחל, הוא הלך, שמח וטוב לב, ליום עבודה של 12 שעות.

גם פ', צעירה בת 24, יצאה עם אישור מחודש, אחרי שני לילות במקום. היא ברחה מאריתריאה לאחר שבעלה נהרג בנסיבות מסתוריות בעת שירותו הצבאי. יום אחד באו אנשי צבא לביתה, הודיעו לה שהוא מת והלכו. היא ניסתה לברר מה בדיוק קרה לו. לדבריה, ידעה ש"אסור לשאול שאלות, אבל הייתי מוכרחה לדעת מה קרה לו. לא יכולתי לקבל שאדם פתאום מת ואין הסבר".

אחיה, שניסה לעזור לה בבירור העניין, נעצר ונכלא. הוא ישב בכלא כמה שבועות וכששוחרר אמר לה ששניהם חשודים בפגיעה במשטר. היא נפרדה משני ילדיה, תאומים שהיו אז בני שלוש, וברחה. כמעט שלוש שנים חיתה בסודאן, עוברת ממקום למקום כל אימת שנפוצו שמועות על כוונה להחזיר פליטים לאריתריאה. מישהו סיפר לה שבישראל לא מגרשים את הפליטים והיא באה לכאן. 

דניאל בר און

ביום שני בארבע לפנות בוקר היא ישבה ליד הנשים המכורבלות בשמיכות. גם פ' הביאה שמיכה, אבל לא יכלה לישון. היא ברשימה מאז מוצאי שבת, אבל אז היתה במקום ה-58. ביום ראשון באה כבר בשמונה בערב. סאמר, שמחזיקה את רשימת הנשים, באה בשלוש אחר הצהריים. 

הרשימות מחליפות ידיים בכל יום ואף על פי שהן מתנהלות בסדר מופתי, בהתחשב בתנאים, מי שרוצה להבטיח כי לא הוכנסו שינויים ברשימה, כדאי לו להיות במקום. כבר היו אנשים שחיכו יותר משבוע לחידוש האישור.

טספאי מדליק עוד סיגריה. הוא כמעט לא אכל במשך היום, אבל עישן כמעט שלוש קופסאות. זה תור קשוח – אין אוכל ואין משקה, למעט בקבוקי מים שמביאות הנשים. ובכל זאת, אומרת פ', "כאן, על המדרגות, אנחנו מכירים אנשים שלא הכרנו קודם, מדברים, מתייעצים, מחליפים מידע על עבודה". 

לפעמים גם עורכים דיונים. ביום ראשון בבוקר, אחרי שפקיד משרד הפנים הלך, כ-200 אנשים שלא זכו לחדש את האישור ערכו אסיפה ברחבה שמאחורי הבניין. בסיומה הוחלט לצאת להפגנה נגד מה שהם רואים כאפליה וגזענות. ההפגנה התקיימה היום (חמישי), ובין היתר הונפו בה שלטים שעליהם נכתב "שחורים אינם פושעים" ו"אנחנו מבקשים מקלט עד שתיפסק הדיקטטורה באריתריאה". 

"באנו לכאן כי רצינו חופש, זה כל כך נורא?", אומר אחד מהם. "רציתי לחיות במקום שבו לא אפחד לדבר עם חבר או ללכת להתפלל בכנסייה שלי. אני מוכן לחכות בתור, אבל בתוך משרד שיש איפה לשבת, לא בחוץ כמו חיות. אפילו באריתריאה לא מחכים ככה".

סלומון, שברח מאריתריאה אחרי ארבע שנים בכלא, אומר שחוסר הביטחון שבמעמדו כשוהה זמני מדיר שינה מעיניו ומקשה עליו לתפקד. כשהגיע לישראל הוא נכלא בקציעות ואשה שראיינה אותו שם שאלה, כמו ששואלים את כולם, למה הוא בא לכאן. "אמרתי לה, 'כי אני זקוק להגנה'", הוא מספר. "אמרתי לה שברחתי מאריתריאה ואם אחזור לשם יהרגו אותי, שאני צריך הגנה. היא אמרה, 'אני לא יכולה לכתוב הגנה, יש לך בעיות כלכליות?'. אמרתי לה שאין לי בעיות כלכליות, שאני לא מבקש כלום, רק הגנה. היא אמרה: 'בשביל הגנה אתה יכול להישאר בכלא'". בסופו של דבר הוא שוחרר, אם כי למיטב ידיעתו באחד מאותם טפסים כתוב שהוא בא לישראל בשל רצונו לשפר את מצבו הכלכלי. 

חכו בחוץ

חמש בבוקר. ברשימה של טספאי 222 שמות. בזו של הנשים, שבידי סאמר, 108 שמות. למקום באים עוד ועוד אנשים. גבר אחד חושד שטספאי אינו מנהל את הרשימות כראוי. מתפתח ויכוח, כמה מהנוכחים מנסים לגשר. "ככה זה בכל מקום", אומר גבר המכנה עצמו אבי. הוא ניסה לחמוק מהתור ולחדש את האישור בלשכה ברמת גן, אבל זה נגמר רע. הוא אינו יודע מה המכסה בלשכה, אבל גם שם יש עומס ואנשים באים בלילה כדי לשפר את סיכוייהם.

ביום חמישי שעבר התנפלה על הממתינים חבורה של נערים חרדים והניסה אותם בדחיפות ובמכות. אבי ותיק בארץ ולכן הבין את הצעקות שליוו את ההתנפלות: "הם אמרו, 'לכו מכאן, אסור! הרב אמר ששחורים לא צריכים להיות כאן', והתחילו להרביץ". האריתראים ברחו. הם לא מחפשים צרות.

שש בבוקר. השמש עולה והנשים מקפלות את השמיכות. סאגה מנסה להרדים את בתה, תינוקת בת חמישה חודשים, אולי תצליח לגנוב עוד כמה רגעים של שקט. היא מכסה את ראשה בשמיכה, אבל התינוקת מנופפת בידיה הקטנות, מסירה את השמיכה ומחייכת אל הנשים המתבוננות בה. 

שש ורבע. שני מאבטחים מגיעים ומסלקים את האנשים שעל המדרגות אל מאחורי הבניין. אף שזהו מקום ציבורי ולכאורה מותר להם להיות שם, כולם קמים בלי ויכוח ועוברים אל הרחבה שמאחורי הבניין. זאת המדיניות של משרד הפנים בכל הלשכות: האפריקאים לא מורשים להיכנס פנימה אלא מחכים בחוץ. פ' מספרת על אשה בהריון שביקשה להיכנס כדי ללכת לשירותים והמאבטחים סירבו ואמרו לה שתחצה את הכביש ותלך לקניון עזריאלי. 

דניאל בר און

בזמן שנותר עד לפתיחת המשרדים, מחזיקי הרשימות עושים סדר ומוודאים שיש בידיהם את השמות והאישורים לחידוש. המתח עולה. קצת אחרי שמונה בבוקר יורד פקיד מהמשרד, מלווה במאבטח. כמה עשרות מהממתינים עומדים מולו בשורה מסודרת. טספאי כורע על הרצפה ומסדר את הניירות כדי להגישם לפקיד. הפקיד צופה בו בסבלנות, כאילו דבר שבשגרה הוא שמסדרים מסמכים על הרצפה, כאילו זה סביר לתת שירות בחוץ, מאחורי הבניין. אחר כך הוא לוקח את המסמכים. הם מוחזרים מוחתמים כעבור שעתיים. 

סבין חדד מבקשת להזכיר כי "רשות האוכלוסין וההגירה מתמודדת עם כ-60 אלף מסתננים המגיעים לחדש את אשרות השהייה שלהם בנוסף לאוכלוסייה הרחבה המגיעה לקבל שירותי מרשם ומעמד". לדבריה, למרות העומס "עושות לשכות מנהל האוכלוסין כמיטב יכולתן לתת את השירות הטוב ביותר לכל מקבל שירות המגיע למקום. במטרה להתמודד עם התופעה באופן מקצועי ומכובד, הוקצו עובדים מתוך עובדי הלשכה המתמקדים אך ורק בחידוש האשרות". היא מוסיפה, עם זאת, כי לנוכח "תלונות רבות המתקבלות מדי יום על ידי תושבים וראשי ערים על הפרעה לסדר הציבורי", נבחנים צעדים לייעול השירות.

זה העתיד?

שמונה בבוקר. בקומה השנייה בקרית הממשלה, מבעד לחלונות הרחבים ליד פינת הקפה, אפשר לצפות באריתראים שממלאים את הרחבה מאחורי הבניין. "תמיד הם מתגודדים כאן", מלין גבר ובוחש את הסוכר בכוס קפה הפוך. "תמיד הם בקבוצות גדולות. אבל המשטרה לא תעשה כלום עד שלא יקרה משהו". האשה שיושבת מולו שולחת מבט חטוף בחלון ומהנהנת. "מה המשטרה יכולה לעשות אם הממשלה לא יכולה עליהם? תראה איך הם מתנהגים, איך הם מנופפים בידיים. לך תדע מה הם מתכננים".

עשר בבוקר. פ', האישור החתום בידיה, הולכת ישר לעבודה. היא לא חושבת איך יהיה בפברואר, אז תצטרך שוב לחדש את האישור. היא משתדלת להימנע ממחשבות על העתיד. "אני חושבת על מה שעכשיו. הילדים שלי בני תשע וכבר שש שנים לא ראיתי אותם", היא אומרת. "אני חושבת על זה שהם גדלים בלי אבא ובלי אמא, ואני לא יודעת מתי אראה אותם. אם בכלל. חשבתי שכאן יהיו לי חיים, אבל מסביבי יש רק מוות. אנשים מתים באריתריאה, אנשים מתים בסיני. אני לא מתה, אבל כל מה שיש לי זה האישור הזה – זה העתיד?".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו