בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קוראים ביידיש באוטובוס משלום עליכם למנדלי מו"ס

בלי אמצעים ועם ביקוש הולך ופוחת החליט מנדי כהאן לפתוח דווקא בתחנה המרכזית בת"א מרכז תרבות בשפת היידיש. יש גם ערבי טעימות להרינג וקיגל

25תגובות

בין הנוסעים הרבים, העובדים הזרים, מבקשי המקלט וחסרי הבית שפוקדים מדי יום את התחנה המרכזית בתל אביב, מסתתרים, ישובים זה לצד זה, מנדלה מוכר ספרים, י.ל פרץ ושלום עליכם. בקצה מסדרון אפלולי שוכן משרד - שלכאורה אינו שונה מכל הסובב אותו – ואולם בתוכו, לצד בובות הבד של גדולי הספרות היידית, יושב מנדי כהאן ומעשן בשרשרת.

"ברוכים הבאים ליונג יידיש", מכריז כהאן, בן 48, ומסיט הצידה בפיזור נפש ערימת ניירות וחשבונות שטרם שולמו. הוא קם ממקומו ומציב קומקום פח ישן על הכיריים, כדי לכבד את האורחת תה עם נענע. גופו נד לפנים ולאחור בעת שהוא מדבר, זכר לימי לימודיו בישיבה באנטוורפן שבבלגיה. עיניו הכחולות הנוצצות, גביניו העבותים ורעמת שערו האפורה, שהחלה כבר לסגת, משווים לדמותו הדרת כבוד חריגה על רקע המציאות הסוריאליסטית של דרום תל אביב.

ואז, בשעה שהמשרד כולו רוטט תחת רעם האוטובוסים, והכרוז מודיע על יציאת קו 394 לאילת, כהאן פונה לאחור, פותח דלת ואנחנו נופלים, כמו עליסה שצנחה לתוך מחילת הארנב, לתוך ארץ פלאות, ארץ היידיש. כ-40 אלף ספרים וכתבי עת גודשים את החלל שמאחורי המשרד. הם מונחים על מדפים, שעונים על קירות ונערמים על הרצפה. יש בהם שבועוני רפואה שהודפסו בוורשה בשנות ה-20, ספרי בדיחות שיצאו לאור בווילנה בשנות ה-30 וספרי ילדים בעלי איורים יפהפיים שפורסמו בניו יורק בשנות ה-40; רומנים של שלוימה אטינגר וחיים גראדה, שירים של מני לייב ואינספור ספרים ופרסומים מתורגמים ליידיש, מפושקין והמינגווי ועד לסרוונטס.

כל הפריטים בחנות היו בבעלות פרטית ונתרמו לכהאן ולמרכז יונג יידיש. אפשר לכנות את המקום בית קברות יידי, אבל כהאן מעדיף להגדיר את המקום ספריה, אפילו מרכז תרבות, שבו הספרים ממשיכים לחיות.

כהאן מגשש אחר הסיגריות והטלפון הסלולרי שלו, נמלך בדעתו ומחליט לאתר תחילה את משקפיו. בדרך כלל מתקשרים אליו אנשים שירשו כמויות של ספרים מקרוב משפחה שהלך לעולמו. מרבית בני הדור הצעיר לא דוברים יידיש וצריכים את הספרים האלה כמו "לוך אין קופ" (חור בראש), אבל לא נעים להם לזרוק אותם לפח.

דניאל בר און

וכך הם באים לחנותו, עמוסים בקרטונים ובשקיות ניילון גדושות ספרים. לעתים הם משאירים את הספרים על מפתן הדלת. מדי פעם מגיע למקום דובר יידיש קשיש ומבקש לתרום ספרים באופן אישי, לפני שיילכו לאיבוד או ייזרקו לפח. "אנשים רבים אמרו לי: 'ילדיי ונכדיי לא יודעים להעריך את הספרים הנפלאים האלה, אבל אתה יכול", הוא אומר. לעתים הוא נוסע לקחת ספרים מביתם של תורמים שלא יכולים להגיע לחנות. "אני לא לוקח את הספרים ונוסע. יש טקס שלם. יושבים, משוחחים ביידיש על דא ועל הא. אני מקשיב לסיפורים שלהם".

כשהוא מעלעל בספר שכזה, עולים בעיני רוחו פניו של בעליו, שהספר היה יקר לליבו עד כדי כך שהחליט לקחת אותו עמו כשברח מארץ מוצאו לפני שנים רבות. לפעמים נושרת מפית מבין הדפים. ברבים מהספרים כתובות הקדשות. "לפעמים אני פותח ספר והריח שעולה מבין הדפים לוקח אותי למקום ולזמן אחר", מספר האספן ועוצם את עיניו.

לפני מלחמת העולם השנייה היתה היידיש שגורה בפיהם של 15 מיליון בני אדם. ואולם, לאחר הקמת מדינת ישראל, נחשבה השפה כיריבתה של העברית המתחדשת. היא נזנחה והפכה מושא ללעג. בשנות ה-30 וה-40, כך מספרים, הוחרמו סרטים דוברי יידיש וקיוסקים שבהם נמכרו עיתונים בשפה זו היו יעד להתקפות.

בשנים האחרונות התעורר עניין מחודש בשפה ובספרות היידית. בשנת 2012 ניגשו כ- 500 תלמידי תיכון בישראל לבחינת בגרות ביידיש, 100 תלמידים יותר משניגשו בשנה הקודמת. השפה נלמדת באוניברסיטאות ובמכללות. תיאטרון יידישפיל בתל אביב, אשר נוסד בשנת 1987, מופיע יותר מ-300 פעמים בשנה, מרביתן בבתי אבות ומקצתן בתיאטראות, בפני קהל צעיר יותר.

כהאן הוא בנם של ניצולי שואה. אביו היה יהלומן, ואת משפחתו הוא מגדיר אורתודוכסית קוסמופוליטית. בחודשי הקיץ נהגו לבלות בשווייץ, ובספריית ביתם ניתן היה למצוא ספרים בהולנדית, בצרפתית ובאנגלית. ואולם שפת אמו היתה יידיש. "למדתי תורה ביידיש, שיחקתי כדורגל ביידיש וקניתי לחם במכולת ביידיש", הוא נזכר.

דניאל בר און

בשנת 1980 הגיע לישראל על מנת ללמוד בישיבה. עד מהרה נטש את המסלול הדתי ונרשם ללימודי פילוסופיה, ספרות ופיסיקה באוניברסיטה העברית. בגחמה של רגע החליט להירשם לקורס יידיש באוניברסיטה, וחווה התגלות של ממש (כהגדרתו, רגע של "ואוו!"). עולם חדש של יידיש נפתח בפניו והוא נעשה "משיגנע" מהתלהבות.

"זה היה מדהים!", הוא אומר, "הספרות היידית חיברה הכל יחד, את החוויה האירופית והיהודית. אמרתי לעצמי: 'אם אני, שגדלתי דובר יידיש, לא הייתי מודע לשפע העצום שבספרות ובתרבות היידית, איך ניתן לצפות שאנשים אחרים ידעו על זה?'". לאחר שלא מצא בחנויות הספרים מחלקת יידיש, וראה כי אין מוסד ציבורי שמקדם את ספרות זו החליט: "נתחיל לאסוף קצת יידיש".

כהאן התחיל את פרויקט איסוף הספרים ב-1996. הוא הודיע שיקבל בשמחה כל ספר ביידיש. בתחילה איחסן את הספרים בדירה קטנה בירושלים, אך כשהאוסף גדל, פתח מרכז גם בתל אביב. הוא קרא לארגון שלו יונג יידיש (Yung YIDish), בתקווה למשוך אליו חובבי יידיש צעירים.

ברבות השנים קנה לעצמו שם כמורה לשפה ואף כמוסיקאי ואיש תיאטרון. הוא מופיע עם להקתו "מנדי כהאן והיידיש אקספרס" או במופע יחיד של ביצועים ביידיש לשירים ידועים, דוגמת "סאמרטיים" או מחרוזת משירי ז'אק ברל. את שני המופעים הציג בארצות רבות בעולם, מליטא ופולין ועד האפר ווסט סייד בניו-יורק.

ואולם, יונג יידיש היא בסיס האם שלו. מדי פעם מגיעים מתנדבים לעזור בספריה, אבל בדרך כלל הוא מבלה בה לבדו, בחברת איציק מאנגר ואברהם גולדפאדן, ומתרכז בקיטלוג ורסטורציה תוך המהום ניגונים ידיים.

לעתים קופצים לביקור חרדים בעלי זקן ארוך, או עולים חדשים מרוסיה. תיירים סקרנים מארצות שונות דופקים בדלת ומחפשים "קצת גשמאק (טעם) יידי". סטודנטים באים לקרוא קצת יוסף טונקל או לבדוק משהו בשיר של אברום רייזן. מדי פעם נכנס מישהו שמתקשה להבדיל בין "שלמיאל" ל"שלימזל" ומבקש עזרה בתרגום מכתב מסבתא.
כמה פעמים בחודש מקיים כהאן במקום אירועים שונים, מקברטים ביידיש וטקסים אלטרנטיביים לזכר השואה ועד ערבי טעימות של הרינג וקיגל. לעתים קרובות הוא מעמיד את המקום לרשותם של שחקנים צעירים, לצורך קיום חזרות (לא בהכרח ביידיש).

כהאן מגדיר עצמו כ"שמגג" גמור (לא יוצלח) בכל הקשור ל"שנור", ולכן הוא פועל בתקציב נמוך ביותר, בעזרת מענקים ותרומות של אנשים פרטיים. האירועים שהוא מקיים במקום פתוחים בפני הקהל, והתשלום נתון להחלטת המבקרים. "אנשים מביאים אנשים", הוא אומר, "ואני אוהב חברה".

לדבריו, אף כי העובדה שהאוויר מתמלא בשאון האוטובוסים מפריעה במידת מה להפעלת המרכז, הוא חש שייכות למקום. יידיש היתה מאז ומעולם השפה הפנימית של קהילה שחייתה בשוליים, מסכם כהאן. "מאז ומעולם פרחה היידיש בתוך ולצד שפות וקהילות אחרות, זה מקום טוב בשבילנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו