בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים אחרונים

הוריה של קיטי האן יצאו מווינה ב-1939 בתקווה להתאחד עם בתם בישראל, אך לאחר המתנה מורטת עצבים לאנייה שלא באה, נרצחו על ידי הנאצים יחד עם אלף איש נוספים. מכתבים ויומנים שנמצאו לאחר מותה שופכים אור על פרשה שההיסטוריה דחקה הצדה

35תגובות

על המצבה של קיטי גטרויאר מחיפה, שמתה לפני כשנתיים, נכתב: "אמא הגיעה חסרת כל ובנתה לתפארת - הכל לזכר הוריה שנרצחו בשואה". לאחר מותה מצאו ילדיה יומן ומכתבים רבים שהותירה אחריה, אותם שמרה כל השנים בארון.

כעת, אחרי שקראו אותם ונחשפו לסיפור הטראגי של הוריה, מתכננים ילדיה להוסיף למצבה את המלים: "בדרכם לארץ ישראל". כך הם מבקשים להנציח את המסע שערכו סבם וסבתם, ברטולד ופאני האן, מווינה לארץ, בעקבות בתם קיטי. מסע שנקטע עם תפיסתם וברציחתם בידי הנאצים.

קיטי, נערה יהודייה מווינה, עלתה לישראל בסוף 1938. היא הגיעה לבדה על סיפונה של אניית המעפילים דראגה, כשברקע התגברות האנטישמיות באוסטריה, לאחר סיפוחה לגרמניה הנאצית. כמה חודשים לפני כן, ב-11 במארס 1938, היא כתבה ביומנה: "מהיום גרמניה ואוסטריה!!! היטלר הוא הפיהרר. אנחנו כולנו אבודים". חמישה ימים לאחר מכן הוסיפה: "אבא הוכה בחנות שלו על ידי שני בני בליעל".

רפרודוקציה: מוטי מילרוד

כשעלתה על האנייה, בדרכה לישראל, קיבלה קיטי טבעת מדודה שלה. "לא בטוח שאראה אותך שוב. קחי אותה, קיטי", היא אמרה לה. כל חייה לא הורידה את הטבעת הזו מהאצבע. כמה חודשים לאחר שעגנה בישראל יצאו הוריה של קיטי למסע דומה, שבסופו אמורים היו להתאחד עם בתם. מתחנות שונות בדרך, שמעולם לא הסתיימה, הם שלחו לה מכתבים, וסיפרו על קורותיהם.

במכתב שנשלח מזאגרב ב-2 בינואר 1939, כתבו: "את נוראה שהשארת אותנו בלי חדשות ממך במשך זמן כה רב... יש לך כבר תמונה של שניכם? איך את יכולה להתחתן בלי לשלוח תמונה להורים שלך? אבא מאוד גאה שלקחת לך גבר שדומה לו וסולח על כך שאת לא 'נאמנה' לו. קיטי - מה את אוכלת? ... אנחנו שמחים שאת לא צריכה לעבוד קשה", כתבה אמה. "רודי מבשל??? מאיפה הוא למד זאת? האם הוא מתחרה בי?", הוסיפה, בהתייחסה לבעלה של קיטי.

את רודי הכירה קיטי בתל אביב, ובשלב מאוחר יותר התברר כי היה אתה על אותה אניית מעפילים. מאוחר יותר עברו השניים לחיפה. רודי עבד ב"צים", קיטי היתה ספרית כלבים, שבשנות ה-60 פתחה בחיפה את הסלון הראשון בארץ הקודש להולכים על ארבע.

ב-14 באוקטובר 1939 כתבה אמה: "אנחנו מעדכנים אותך שאנחנו בריאים - גם הדודים... במה את עוסקת? אנחנו חושבים עליך הרבה ומקווים שהכל יהיה שוב טוב. עשרת אלפים נשיקות עמוקות מאמא שאוהבת אותך". בשולי המכתב היתה תוספת מאביה: "בת קטנה ויקרה. גם ממני - נשיקות הכי לבביות ואת באמת לא צריכה לדאוג לנו. אנחנו רק מקווים שנקבל קצת חדשות ממך בקרוב מאוד. את תמיד במחשבותינו. נשיקה מפיפס שלך".

רפרודוקציה: מוטי מילרוד

דרכם האחרונה

את יומנה ואת חליפת המכתבים בין קיטי והוריה, שנמצאו לאחר מותה, העבירו בנה ובתה לטיפולה המסור של דבורה מרגלית, מתנדבת ב"מאגר ההעפלה" באתר במחנה המעפילים בעתלית, ששייך למועצה לשימור אתרים. מרגלית הקדישה ימים ולילות לקרוא ולסדר את המכתבים לאחר שתורגמו בידי מתנדבות מישראל ומגרמניה. בסופו של התהליך נחשף הסיפור המלא על דרכם האחרונה של הוריה של קיטי, שהוא גם סיפורם ההיסטורי הטראגי של מעפילי קלאדובו-שאבאץ.

"זו פרשה כאובה, שנדחקה לשולי ההיסטוריה", אמרה רינה אופנבך, מנהלת מאגר המידע לתולדות ההעפלה. פרשה, שבמרכזה 1,200 מעפילים, שיצאו בסוף 1939 מאוסטריה בדרכם לישראל. הם הפליגו במורד הדנובה בספינות נהר אל עבר הים השחור, שם קיוו לעלות על אניית מעפילים שתיקח אותם למחוז חפצם.

במשך שנה וחצי הם היטלטלו בדרכים, אך האנייה לה ציפו מעולם לא הגיעה. "הם יצאו לדרך אפילו שאין אנייה, כי היתה החלטה 'לצאת, ויהיה בסדר'", אומרת אופנבך. "אבל לא היה בסדר. את כל החורף שבין 1939 ל-1940 הם העבירו בתנאים איומים. אחר כך הורידו אותם לחוף, שם הם חיו באוהלים ובצריפים, והמשיכו לחכות".

ב-2 באפריל 1940 אביה של קיטי כתב: "עזבנו את דארובר ביום שישי ומחכים כאן להמשך. מאוד יפה פה, אבל אנחנו חסרי סבלנות ולא יכולים לחכות עד שנהיה אתך.... אני מקווה שאת בטוב ואני מאמין שתקבלי את המידע על המסע שלנו, כך שלא תופתעי. עד אז, נשיקות עמוקות לך ולרודי".

ההמתנה היתה מורטת עצבים. במהלכה הועברו הוריה של קיטי עם יתר הפליטים בין שני יישובים קטנים ביוגוסלביה, תחילה קלאדובו בדרום ואחר כך שאבאץ, שבקרבת בלגרד - אשר על שמם נקראה לימים הפרשה. 200 ממעפילי קלאודבו-שאבאץ, בני נוער, הצליחו לצאת לישראל במארס 1941, דרך היבשה, לאחר שקיבלו סרטיפיקטים. גורלם של היתר, בהם הוריה של קיטי, לא שפר עליהם: באפריל 1941 הם נתפסו בידי הנאצים. הגברים נרצחו באוקטובר בבורות ההריגה בזאסביציה. הנשים והילדים נרצחו באביב 1942, במשאיות גז, ברחובות העיר בלגרד.

על הלך הרוח של הוריה, לפני שנשלחו אל מותם, למדה קיטי ממכתב עגום שקיבלה מאמה ב-4 בדצמבר 1940. המכתב נשלח אל כתובתה החדשה, "ברנשטיין כהן 10, תל אביב, פלשתינה". "קיטי אהובתי, מצטערת שאנחנו כותבים רק היום. המזוודות שלנו והכל כבר הועמסו. 14 שעות לפני ההפלגה אמרו לנו שהיא לא תתקיים. את יכולה בכלל לדמיין את המצב? אבא כבר מכר את הבגדים החמים שלו ואת הסוודרים וטבעת הנישואין שלו כדי לקנות מזון. זו הפעם השלישית שזה קורה. ביזבזנו את הכסף האחרון שלנו לקנות דברים ושוב רימו אותנו, בגלל שהאנייה לא בטוחה להפלגה.

יד ושם

"אני לא יכולה להסביר כמה אנחנו סובלים. מה שהם עושים אתנו כאן זועק לשמים. כבר דימיינו אותנו אתכם. הם לא רצו לקחת אותנו - ואז בגדו בנו בדקה התשעים", הוסיפה אמה וסיימה: "אנחנו שמחים שיש לך כאלה חיים נחמדים בדירה שלך ואנחנו מאחלים הרבה אושר שם. תישארי בריאה ואנחנו שולחים חיבוקים לבביים ונשיקות. מאמא שלך".

סיוע לבריטים

מדוע לא הגיעה האנייה לה חיכו הוריה של קיטי ויתר המעפילים, אשר עשויה היתה להציל את חייהם? שאלה מטרידה זו רודפת את משפחותיהם של הנרצחים עד היום. המוסד לעלייה ב' אמנם רכש אנייה, אך בהנהגת היישוב החליטו למכור אותה לבריטים, כדי לסייע להם במלחמה נגד גרמניה. "פספסו את האלף איש האלה", אומרת אופנבך. רוני גילה, בנה של קיטי, נחרץ יותר: "הפקירו אותם". הוא מדגיש, עם זאת, כי בשל הנסיבות ההיסטוריות הוא אינו מפנה אצבע מאשימה כלפי איש, אך מעוניין להאיר את העובדות ולחפש את האמת ההיסטורית.

לפני 20 שנה ראה אור הספר "פרשת קלאדובו-שאבאץ, מסע ההעפלה שלא הושלם", של פרופ' דליה עופר וד"ר חנה ויינר. בשנים האחרונות בני הדור השני והשלישי החלו לחפור בארכיונים המשפחתיים, ומצאו עדויות, מסמכים ותמונות, אשר עשויים לשפוך אור נוסף על הפרשה.

סנונית ראשונה של פעילות ההנצחה המחודשת היתה בחודש שעבר בקיבוץ גן שמואל, שם התכנסו אלף בני משפחה של נספים וכמה ניצולים מהפרשה העגומה. למפגש אף הגיעו פקידים רמי דרג ובראשם מזכיר הממשלה, צבי האוזר, שהבטיחו לפעול להנצחת הנרצחים. בקרוב ייבנה באתר המחנה בעתלית חדר מיוחד לזכרם של המעפילים שלא הצליחו להגיע לישראל ובכללם אנשי קלאדובו-שאבאץ.

במקביל, הוקמה גם עמותת הנצחה שמנסה לאסוף חומרים בנושא, בעוד הצוות בעתלית השלים את הקמתו של ארכיון ממוחשב, שמכיל את פרטיהם של כל האנשים מפרשה זו. עדויות נוספות נמצאות גם במכון "משואה" וב"יד ושם". סיפורם של הוריה של קיטי הוא אפוא רק אחד מאוסף עדויות שמחכות לחוקרים שיוציאו אותן לאור.

"אמא לא רצתה לדבר על זה. היא אמרה שהוריה היו בדרך לארץ ישראל ושעקבותיהם נעלמו. היא סיפרה שקיבלה חזרה את המכתבים ששלחה להם, ומכך הסיקה שהם נהרגו. היא לא רצתה לדעת איך זה קרה", אמרה בתה של קיטי, אילנה פרצמן.

"היא סיפרה לי שסבא וסבתא שלי כתבו לה מכתבים מהדרך, אבל אחר כך נתקעו. אמרה שהיתה 'פאשלה' וכנראה שהם לא היו מספיק חשובים, ולכן לא נתנו להם לעלות לארץ", הוסיף הבן רוני. "אף פעם היא לא דיברה אתנו על המכתבים והיומנים שלה".

מהוריה לא שמעה קיטי יותר מעולם. אבל מדודה התקבלה דרישת שלום מצמררת, שנים אחרי שנרצח בשואה. לפני 15 שנים קיבלה קיטי שיחת טלפון מפתיעה. מצדו השני של הקו היו נציגי הצלב האדום, שביקשו למסור לה מכתב מהדוד, זיגפריד האן. התברר, כי ב-1938 הוא כתב מכתב במכונת כתיבה והפיץ אותו ב-200 עותקים. במכתב, אותו הפנה אל כל משפחות "האן" ברחבי העולם, הוא תהה אם מישהו מהם מוכן לשלוח לו מכתב "הזמנה" שיסייע לו לקבל אשרה ולהימלט מהנאצים. מאמציו לא הועילו. ב-1941 הוא נשלח לאושוויץ ולא חזר משם.

אחד המכתבים האלה התגלגל לידי משפחת האן מקונטיקט שבארצות הברית, ונמצא לפני כמה שנים בבוידעם המשפחתי. המשפחה, שלא היתה קשורה למשפחת האן מווינה, יצרה קשר עם הצלב האדום, שהצליח לאתר את קיטי בישראל ולשלוח לה את העדות האחרונה מהדוד.

אבל עיקר החומר הארכיוני שנמצא לאחרונה הוא התכתובת הענפה שניהלו קיטי והוריה, עדות אחרונה למסע המפרך שעברו השניים ולסופו המר. בעתיד תפורסם תכתובת זו כספר, בתקווה לשפוך אור נוסף על הפרשה ולהנציח את זכרם של קורבנותיה. "זה תיקון של עוול היסטורי", אומרת אופנבך, "גם על כך שלא הביאו אותם לארץ וגם על כך שלא הנציחו אותם בצורה מסודרת". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו