בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוגה בבית שמש

לא קל ללמד יוגה בלב שכונה חרדית בבית שמש: הרבנים טוענים שהעיסוק בגוף לא צנוע ונשים צריכות להתגנב לשיעורים. המורים, בעצמם חוזרים בתשובה, קיבלו איומים, אך רואים בזה שליחות

91תגובות

באחת הקומות העליונות בבניין ברמת בית שמש, פועל סטודיו ליוגה בהפרדה מלאה לנשים וגברים. המיקום של הסטודיו בקצה הרחוב, מאפשר לנשים חרדיות, גם לאלה מהחסידויות הקיצוניות ביותר הדרות בשכונה החרדית, לחמוק אליו באין רואה, לתרגל יוגה ולהאזין בשקט לגוף שלהן. הסודיות חשובה: מרבית התושבים בשכונה רואים ביוגה עיסוק מוקצה, עבודה זרה, לא פחות.

לפני כשבועיים, נתפסה תלמידה בסמינר חסידי בקלקלתה, לאחר שהלשינו עליה להנהלת המוסד, שהיא מתרגלת יוגה. היא התחילה דווקא בעצת המחנכת שלה, אבל כשהמנהלת שמעה שהיא מבקרת ב"מקום של עבודה זרה", כדבריה, הוזהרו ההורים שהיא תסולק מהסמינר אם לא תפסיק. הרחקה מהסמינר עלולה לחסל את סיכוייה לשידוך טוב והנערה ויתרה.

העובדה כי בעלי הסטודיו, רחל ואברהם קולברג, מורים מוסמכים ליוגה, בסוף שנות ה-30 לחייהם, הם חוזרים בתשובה ותיקים, המשתייכים לחסידות ברסלב, לא השפיעה על הנהלת הסמינר. הם אפילו לא טרחו לבדוק את מטרת השיעור. איומים לא נחסכו גם מרחל קולברג. "אמרו שזה מקום של טומאה המעודד חוסר צניעות, ושאני נשארת אחרי השיעורים עם הבנות ומגלה להן עולמות", היא סיפרה. בזמן האחרון, היא מתעוררת כל בוקר בחשש שפשקווילים עם שמה, מכסים את קירות השכונה.

לחן חסידי

הסטודיו, חלל בהיר ואינטימי, ספון מרישי עץ מהרצפה ועד למפתח התקרה הגבוה, והמשופע של גג הרעפים, לא נראה שייך לרחוב החרדי הכעור בחוץ. הוא ממוקם בקומה השנייה של בית משפחת קולברג וכדי להגיע אליו יש לעבור בדירת המשפחה. למרות ספרי הקודש ותמונות הרבנים, יש בדירה מגע אישי ואווירה מסתורית ונעימה, במיוחד כשמאחד החדרים בוקעים צלילי קלרינט בלחן חסידי.

לבאים מהחסידויות הקיצוניות שאינם מורגלים באסתטיקה כלל, זוהי כניסה לעולם שונה ומופלא. זמן קצר לאחר תחילת השיעור, מופיעה נערה מבוישת. היא ממהרת להתלבש וכעבור כמה דקות מופיעה במכנסיים מתחת לחצאית הארוכה. גרביה השחורים יישארו על רגליה במשך השיעור. אשה שעל פי לבושה שייכת לחסידות קיצונית, אף לא מחליפה בגדים, ומתוחה משהו ממהרת למצוא לעצמה מקום בחדר.

היא וחברותיה חומקות לכאן בהיחבא. בהיכנסן הן כמו מצמצמות את מידות גופן, לא נוח להן עם המבטים של הנשים האחרות. הן לא רושמות את שמותיהן על כוסות המים כמו שנהוג, מחשש שיזהו אותן. אבל נראה שהן כה כמהות לשלווה הזו, הנקנית בייסורים. ומי שלא ראה אשה חסידית נחה על עקביה ועוצמת עיניה בתנוחת יוגה אופיינית, לא ראה מנוחה מימיו.

המפגש בין חברי הקהילות הסגורות הללו ליוגה אינו פשוט. לדברי רחל קולברג, מקצת מתלמידותיה הן נשים דתיות ממוצא אנגלוסקסי, שיודעות למה הן באות. האחרות, היא אומרת, החסידיות והליטאיות המחמירות, "לעולם לא היו מעלות בדעתן לתרגל יוגה, ודווקא אצלן יש בעיה. הן מנותקות מהגוף שלהן לגמרי. בדרך כלל הן באות לכאן רק אחרי שהן מגיעות למצב קשה מבחינה בריאותית".

שינוי הגישה כלפי היוגה, אפוא, הוא עניין של שליחות עבור שני המורים. אבל נדרש זמן עד שהבינו שלעתים שולחים אליהם את המקרים הבעייתיים ביותר מקרב הפלגים הקיצוניים, במקום להפנות אותם לרשויות. כך, באחד השיעורים לגברים שאברהם קולברג מעביר, התייצב נער ש"סיפר שמשעמם לו אבל שההורים לא ירשו לו לפרוש מהישיבה עד השידוך", מספרת רחל. אחרי זמן נודע להם, שהבחור מעריץ את היטלר ומתעלל בחתולים. כעבור זמן קצר הוא נעלם ולאחר מכן נשפט על אונס וישב בכלא. לדבריה, "הקהילה לא באמת מעוניינת לפתור את הבעיה. נותנים איזה טיפול אלטרנטיבי, ריטלין, ואז הם חושבים ‘נחתן אותו וזה ייעלם'".

אברהם קולברג מספר שיש מטלות שבהן החסידים מתקשים מאוד, בין היתר מפני ש"הם לא מכירים את השמות של חלק מהאיברים. הם לא יודעים מה זה להרים ידיים. הם באים לשיעור בבגדי היום יום, מתעקשים להישאר עם הציצית. אין להם בגדי ספורט".

הרתיעה מיוגה מושרשת. "אם הם שואלים רב, הוא יגיד להם שזו עבודה זרה", אומר אברהם קולברג. בעבורו יוגה היא דרך לעבודת השם. "ברגע שבן אדם צריך להיות מודע לעקב, כשהמבט מסובב למקום אחד, ואני מבקש להתרכז במקום אחר בגוף, נוצרת התבוננות במה שלא רואים. זו רוחניות".

רחל סבורה שכאשר מנותקים מהגוף אין סיכוי לעבודה רוחנית. "כשהילד שלי יושב בסיכול לוטוס בשיעורי גמרא בישיבה, צועקים עליו שזה מנהג הגויים", היא אומרת. "למה, אם זה מה שיגרום לו להתרכז? זה כלי שהם מסרבים לקחת".

לא היו בגואה

עבור בני הזוג קולברג הקשר בין רוחניות ליוגה ברור: הם החלו בתהליך של חזרה בתשובה בהודו, דרך לימוד יוגה. רחל, בת 39, עלתה מברית המועצות ב-1990 כשהיתה בת 17. שמה ברוסית היה יולה והיא גדלה במוסקבה. אביה היה מורה לספרדית והמתרגם האישי של פידל קסטרו לשפה הרוסית. שנה אחרי שעלתה לישראל, היא עשתה בגרות מלאה בעברית. בשנות ה-20 לחייה הכירה את בעלה בשמו הקודם, דגן יפרח, בן גילה, תושב רמת השרון. אז גם גילתה את היוגה. "כמו ילדה רוסייה טובה, הייתי שנים בהתעמלות קרקע. כשבאתי לארץ ניסיתי תחומים קרובים, עד שמישהו הכיר לי את היוגה, נסחפתי וסחפתי את בעלי".

הם תירגלו יוגה ולמדו במדרשה לאמנות בבית ברל, הוא צילום והיא ציור. בשנת 2000, נשואים, לקחו את בנם, אז בן שלוש, ונסעו להודו, ללמוד. הם לא היו תרמילאים קלאסיים: לא הגיעו לגואה, לא עישנו סמים. הם חיו בעיר קטנה, קמו השכם בבוקר והלכו ללמד יוגה. "בהודו חיים את המסורת, זה עורר קנאה", אומרת רחל. "היינו ערים לחגים פתאום. היה גם את עניין המשמעת בבית הספר ליוגה - לא משמעת למען משמעת, אלא כדי לבטל את עצמך ולקבל מדרגה רוחנית אחרת".

אבל לקראת פסח באותה שנה, הם חשו בדידות והחליטו לנסוע לרישיקש הסמוכה, לנסות למצוא שם ישראלים לחגוג אתם את החג. "נפלנו על זוג ברסלבים שעשו שם ליל סדר", היא אומרת. "היה שמח. הרבה אוכל, להיות ביחד. פתאום קיבלנו תשובות לשאלות ששאלנו".

אחרי פסח כבר החלו לשמור שבת. רחל היתה אז בהריון עם בנם השני - לבני הזוג חמישה ילדים - והם החלו להרהר בחזרה לארץ. עם שובם התחברו לפלג של הנ-נחים הברסלבים ולפני שבע שנים עברו לרמת בית שמש והפסיקו את העיסוק ביוגה. "היינו באורות גבוהים, מה שנקרא", צוחקת רחל. בלילות הם נסעו במכונית המזמרת של הנ-נחים.

היא שאלה רב לגבי היוגה. "הוא אמר לי, ‘זו התאווה שלך. אל תעבדי, תקדישי את עצמך לילדים'". ואכן, היא הקדישה עצמה לילדים במשך שנתיים, למרות שכדבריה, "כמעט התחרפנתי בבדידות הזו, עם ארבעה בנים בבית ובלי היוגה". כשהילדים הגיעו לבית ספר, הם ביקשו לרשום אותם לבתי ספר חסידיים. "רציתי להעביר אותם לאליטה חסידית, לא רציתי חוזרים בתשובה שהיו ברמה נמוכה", היא אומרת. הילדים לא התקבלו, כך נרמז להם, בעיקר בשל השם המזרחי. רק אחרי שיפרח דגן הפך לאברהם קולברג (כשם נעוריה של אמו) ויולה לרחל, המשוכה הוסרה.

"לא רציתי להיות דתייה לייט", היא אומרת. "רציתי את כל החבילה. חשבתי נתלבש כמותם, נהיה כמותם. הבאתי את עצמי למצב של להיות צדיקה. רק תפילה כל היום, לא לדבר עם חברים מהעבר, להתנתק. שום דבר שיעורר אצלי רצון למשהו מהחיים הקודמים שלי".

ההתפכחות החלה כשהתברר שאחד הרבנים בחדר מכה את בנה בן ה-11. לאט לאט היוגה חזרה לחיים. "כשהבנתי שלא מטפלים ברעבע ורוצים לטאטא את הבעיה, אמרתי לעצמי, ‘רגע, אני לא עושה עוד סיבוב בקומוניזם'", אומרת רחל קולברג. "בעיני האמונה זה דבר גדול ואני לא מוותרת. זה שם אותך במדרגה אחרת. מצד שני, זה שהם שמו את השם יתברך בתוך הכיס שלהם, בעיני זה עיוות גדול. אני רוצה למצוא את הדרך שזה יתקיים בשלום", היא מוסיפה לאחר הרהור, ולא ברור אם היא מדברת על היוגה והחרדים, או על עצמה. "הבנתי איך צריך להתלבש, איך להתנהג, אבל זה לא מספיק. אני מפחדת להיתקע. אני לא רוצה להתרגל לחיות כך, בלי טיפה של רוחניות".

למרות הדילמה, בינתיים היא רואה את ייעודה בהוראת יוגה דווקא בלב האוכלוסייה החרדית. "היוגה נותנת לנשים הללו הזדמנות להיפגש עם עצמן", היא אומרת. "אני רואה את זה כסוג של תשובה. הנשים הללו חוות חזרה לעצמם ואז הן יכולות לבחון אם הן אהובות, אם הן עושות את הדברים שהן אוהבות ואם הן אוהבות את המקום שבו הן נמצאות. אם הן מתמידות ביוגה, יש השלכות", היא אומרת. זה כנראה נכון גם לגבי עצמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו