בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חוזרים לשגרה

שלום קסאם, להתראות מלחמה

העיתונאים, הפוליטיקאים, חיילי המילואים, אפילו אנשי התהילים - כולם עזבו את הדרום. כעת נותרו התושבים עם המצוקה, העוני והנידחות המוכרים

52תגובות

הנה תמונת הניצחון מאתמול (חמישי) בפונדק הדרכים שליד קיבוץ יד מרדכי: חבורת מילואימניקים מניחה את נשקה על השולחן ובולסת שיפודי פרגיות וצ'יפס; בצדה יושבת חבורת כתבי מלחמות וצלמי קרבות בינלאומיים שזה עתה יצאה מעזה, ומשגרת את חומריה למערכות.

הנה עוד תמונת ניצחון, משדרות הסמוכה: אשה תולה את הכביסה שהצטברה במשך השבוע שבו לא העיזה לעשות כן. עוד תמונה: בן בראון, שדר הבי-בי-סי, עדיין עומד על הגבעה שעליה עמד במשך שבוע ימים מול עזה, אבל הפעם ללא אפוד מגן; ותמונת ניצחון אחרונה מאתמול: תמונת הבאבא סאלי שהניח מישהו בפתח אחת ממיגוניות הבטון הפזורות בנתיבות, ששממו עכשיו מאדם.

לא בדיוק תמונות ניצחון, הרי שום ניצחון לא היה פה, (זולת ניצחון השכל הישר שהביא להפסקת האש), אבל לבטח תמונות רגיעה ראשונות, אחרי עוד שבוע סוער בדרום. לא בבת אחת אלא בהיסוס ובזהירות, לא בפרץ של שמחה אלא בשקט בשקט, שבו אתמול למסלולם החיים בדרום; לאחד ממסלוליהם, יש לומר – הרי גם ימי הקסאם הם החיים במסלולם הרגיל כאן. במשך שבוע ימים רצו כאן כולם רק שקט, אבל אתמול היו לא מעטים שרצו גם ניצחון, בכל מחיר. אבל הדרום שראיתי במשך השבוע האחרון התגלה הפעם כמאופק, מתון וצנוע בשאיפותיו מאשר בסיבובי הדמים הקודמים. רק עם בוא השקט חזרו חלק מהתושבים להתלהם ולבקר את הממשלה על שחדלה מהאש.

אלכס ליבק

אבל בעיקר חזר הדרום אתמול למצוקות השגרה שלו, לנידחותו, לעוניים של חלק מתושביו ולעליבות חייהם של לא מעטים מהם כאן. שקט. שקט משמח וגם מדכדך. הלכו הכתבים, נעלמו הפוליטיקאים, הסתלקו השוטרים, התפוגגו הסקרנים, אפילו אנשי פיקוד העורף התאיידו באחת. שקט. והרדיו בדיוק מנגן את שירה של יונה וולך: "שלח לי שקט טוב מוגן/ שלח לי שקט מענן/ שלח לי שקט ממוכן/ לשמוע שקט לא מכאן/ תשלח לי שקט בקופסה, מארץ רחוקה" (לחן: יובל מסנר).

כמה נעים לנסוע עכשיו בכבישי הדרום, בלי אוזן כרויה ודרוכה לשמע כל אזעקה. בתחנת מוניות הניצחון באשקלון אין מוניות, במנהרת השמשונים שוב שוטפים מכוניות. על שלטי חוצות גדולים ברחבי העיר מברך ראש העירייה, בני וקנין, את חיילי צה"ל, ממשלת ישראל וכוחות הביטחון בשם תושבי עירו, מבלי לפרט על מה.

טכנאי גז יוצא בדיוק מבית השיכון באשקלון שאליו חדר ביום ראשון הטיל מהגג, מפלח את תקרותיהן ורצפותיהן של שלוש דירות דלות בקומות שמתחתיו וזורע בהן הרס. זה היה אולי העלוב שבבניינים בהם ביקרנו השבוע, משכנות עוני של עולים מרוסיה ומאתיופיה, שבת לא-אחים יחדיו. דודי שמש חדשים, אחד מהם עדיין בניילונים, כבר ניצבו אתמול על גג הבניין המשותף, במקום אלו שנהרסו, במפגן מהיר ומרשים של שיקום. אבל אלכסנדר לייבוביץ', איש הכלבים מהקומה השלישית, ואירינה איוונקוב, האשה עם הפסנתר שכוסה בהריסות הקומה השנייה, לא בבית. היינו אצלם שעה קלה אחרי נפילת הטיל, עכשיו הם מתגוררים במלון.

הדיירת מהקומה הראשונה, שגם דירתה נפגעה אבל פחות, מחמיצה פניה: "'הארץ'? זה עיתון משמאל. להתראות", וכבר היא טורקת את הדלת. משולש פיצה עבש זרוק בחצר הכניסה הזנוחה להחריד, הביוב חדל לפעפע מאז יום ראשון, ההריסות כבר פונו מחדר המדרגות, חושפים רצפה מטונפת. חלפו-עברו להן 15 דקות התהילה (והאימה) של דיירי הבניין הזה, וכבר הם שוב נשכחו מלב, שוקעים באלמוניותם ובשגרת חייהם. רק סרטי הניילון של המשטרה שזרוקים בצד ולוח הפח הרעוע שמכסה על החור שנפער בגג הבניין מזכיר את מה שהתרחש כאן השבוע. בבוא הגשם יישטף חדר המדרגות הזה ואז כבר לא יהיה כנראה מי שיושיע. הנה, גם אנשי התהילים שהיו כאן ביום ראשון, מפצירים בדיירים לקרוא פרק כדי להציל את עם ישראל, כבר אינם כאן.

אלכס ליבק

שקט גם במגדל הדירות המהודר והחדיש יותר, זה שברחוב הסמוך, שנפגע זמן קצר אחרי הפגיעה הזאת, בזמן שהיינו כאן. קיר הבניין מצולק ומחורר כשהיה, אבל המכוניות המנופצות נלקחו מכאן, זולת המיצובישי של ויקטור סלושנקו גדל הגוף, שהתבונן עליה ביום ראשון במבט מלא חמלה ורחמים עצמיים: רק לפני שלושה חודשים קנה את המשומשת וכבר היא התרסקה לו. המיצובישי עדיין כאן, מחוררת ומנופצת, וסלושנקו נמצא במקום אחר. קולות של פינוי הריסות בוקעים מהדירה בקומה הראשונה.

אוסף שרידי הקסאמים והגראדים שהוצג בבניין משטרת חבל לכיש כבר נלקח מכאן למטה הארצי בירושלים, והשוטרת האחראית מציעה לנו לנסוע למשטרת שדרות, שם יש תצוגה של קבע. בחצר התחנה בשדרות אכן מוצג האוסף, שלל צינורות מעוקמים, חלקם שהחלידו, הקסאמים של השנים שעברו, וחלקם שטרם החלידו, אלו של השבוע האחרון. חלקם על מדפים והמרשימים שבהם מאחורי ויטרינה. לכל קסאם יש כאן כתובת: מישהו כתב בלורד אדום על כל שיירי טיל את התאריך ואת מקום הנפילה. האחרון שבהם נושא את התאריך: 19 בנובמבר. המועמד לנשיאות ברק אובמה הצטלם כאן פעם, לפני שנבחר בראשונה, בתמונה קבוצתית של מועמד לנשיאות עם טילים. אלו של אובמה כבר החלידו מזמן.

גם בשדרות כמו שבו החיים למסלולם היגע. אין אזעקות, אין נפילות, אבל בתי ספר המטופחים בעיירה הנאה הזאת עדיין שממו אתמול. אפילו תלמידי הישיבה מירושלים, אלו שישבו כאן מדי יום על כורסה עזובה במרומי הגבעה שבפאתי העיר, צופים בעשן שעולה מעזה, כבר הסתלקו מכאן - גבעת שדרות אינה עונה. שלום קסאם, להתראות מלחמה, עד לפעם הבאה.
 






תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו