בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתה "דודה מרי" שהפעילה את המזנון לחיילים בדרך ללבנון

המזנון של מרי פיינר, ששכן בגדר הטובה בגבול לבנון, שימש בעבר נקודת הקשר של חיילי צה"ל עם משפחותיהם בעורף

8תגובות

מרי פיינר, שנודעה בכינוי "הדודה מרי", מתה שלשום (שני) בלילה בבית החולים תל השומר, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. פיינר (58) התגוררה במטולה והפעילה מאמצע שנות השמונים של המאה שעברה מזנון במעבר הגבול בין ישראל ללבנון - מעבר שכונה "הגדר הטובה". היא היתה מוכרת לאלפי חיילים ששירתו בלבנון באותן שנים.

"עד מהרה המזנון של מרי הפך למקום ששימש כנקודת קשר בין החיילים שבחזית לבין בני משפחותיהם, חבריהם וחברותיהם שבעורף", סיפר הרצל בוקר, ראש המועצה המקומית מטולה ומי ששירת כקצין כמה שנים בדרום לבנון. "בעידן שלפני הטלפונים הסלולריים, כל מי שרצה לקבל מידע, ידע שניתן לקבל אותו אצל מרי".

במזנון של מרי נשמרו חבילות ומכתבים שנשלחו לחיילים. רבים מהם ישבו בו ושטחו בפניה את סיפוריהם. "הם ישבו אצלה, שתו קפה לפני הכניסה ללבנון, או למה שזכה אז לשם ל'ביצה הלבנונית' ושוחחו איתה. היא עשתה הכל מאהבה ומרצון", סיפר בוקר והוסיף כי "מרי הכירה חיילים רבים מאוד. היה לה מעין ספר עם תמונות של חיילים והיא דאגה לשמור איתם על קשר".

חיים אזולאי, לשעבר צלם "מעריב" בצפון, זוכר היטב את הדודה מרי: "המזנון שלה היה כמו תיבת הדואר של החיילים בלבנון. אמהות החיילים היו שולחות חבילות לבנים שלהן וממענות אותן למשפחת פיינר במטולה. בבוקר בעלה של מרי היה אוסף את החבילות מהדואר ומביא אותן למזנון בגדר הטובה, שם מרי היתה ממיינת את החבילות. לכל גדוד היתה תיבה משלו, וכשהשיירות היו עולות למוצבים היא היתה מעבירה את אותן חבילות עם השיירות".

אביב לשם, ששירת בלבנון בתחילת שנות ה-90, אמר כי "אותם ימים בלבנון הם זיכרון רחוק. כבר שכחתי את הדודה מרי ופתאום היום, כששמעתי על מותה, הלב נצבט ובאחת חזרתי לאותם ימים". לדבריו, "המזנון של הדודה מרי היה פינה חמה רגע לפני השיבוץ הקרבי והכניסה עם השיירה לתוך לבנון, בדרך לאי-שם, למוצבים בקו סגול, כדי להחליף את החברים".

הוא זוכר את המפגש עם מרי כ"סוג של ליטוף ופיסת חום אחרונה לפני הכניסה ללבנון. תמיד עודדה חייל שנראה שפוף או מודאג. זו היתה ממש הרגשה אחרונה של בית, של חום, של רגש אמהי. היתה לה תמיד ברכה ומלה חמה, כמו ‘צאתך לשלום ושובך בשלום' ותמיד הרגשתי שאלו מילים שיצאו מהלב. הפגישה עם מרי היתה בעבורנו רגע חסד לפני הכניסה ללבנון ולכן דמותה נחרתה אצלי כל כך חזק".

בוקר זוכר כי "היה בה עצב גדול על חיילים שהכירה ושנהרגו או נפצעו בלבנון. אני זוכר מפגש איתה אחרי הקרב במיידון שבו נהרגו שלושה חיילים. סיפרתי לה על אחד מהם, חייל שהכירה. היא הלכה והוציאה את הספר והראתה לי את תמונת החייל. ראיתי את העצב בעיניה".

עם יציאת צה"ל מלבנון, ב-2000, הוכרז אזור הגדר הטובה כשטח צבאי סגור ופיינר נאלצה לסגור את המזנון. היא היתה נשואה לאברמיק, בן המושבה, והותירה אחריה שלושה ילדים ושני נכדים. הלווייתה נערכה אתמול בבית הקברות במטולה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו