בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנון ליפקין שחק: אחרון הנסיכים של צה"ל

הרמטכ"ל ה-15 של ישראל, שהלך היום לעולמו, היה קצין כריזמטי, נבון בצורה יוצאת דופן. הקריירה הפוליטית שלו היתה החמצה עבורו ועבור החברה

72תגובות

רב-אלוף (בדימוס) אמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל ה-15 של צה"ל שהלך לעולמו היום (רביעי) בגיל 68 אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן, היה אחרון הנסיכים של צה"ל. שחק היה קצין כריזמטי, נבון בצורה יוצאת דופן, שהמנהיגות השקטה והשקולה שלו קנתה לו מעריצים רבים בשורות הצבא. כשחצה את הקווים מהצבא לפוליטיקה, בימים שבהם לא הוטלה תקופת צינון על קצינים, התקשה לממש את ההבטחה שהיתה גלומה בו. הקריירה הפוליטית הקצרה שלו הותירה אחריה טעם של החמצה – עבורו, אך גם עבור החברה הישראלית, שלא אפשרה לו להשאיר חותם דומה לזה שהשאיר אחריו במדים. שחק השאיר אחריו אשה, העיתונאית טלי ליפקין שחק, וחמישה ילדים.

שחק נולד ב-1944 בתל-אביב ולמד בפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה, במחזור ח' יחד עם האלופים במילואים מתן וילנאי וגיורא רום. ב-1962 התגייס לחטיבת הצנחנים, שבה עשה את רוב המסלול הקרבי שלו. במלחמת ששת הימים שירת כסמג"ד בצנחנים. בגיל 24 מונה למפקד פלוגת הסיור "דוכיפת", שעמה השתתף במבצע כראמה בירדן ב-1968. על תפקודו בפעולה רבת הנפגעים, שבה הופתע צה"ל מעוצמת ההתנגדות של החמושים מהארגונים הפלסטיניים, זכה שחק בעיטור העוז על אומץ לבו, העיטור הראשון מבין שניים. בעיטור השני זכה במבצע "אביב נעורים" בביירות ב-1973, שם – כמפקד גדוד בצנחנים שפיקד על כוח שפשט על מפקדת החזית העממית, הפגין לדברי משתתפים בפעולה קור רוח מופתי ואומץ לב, לאחר ששניים מקציניו נהרגו בהיתקלות הראשונה עם המחבלים.

שחק היה סגנו של מח"ט הצנחנים עוזי יאירי בקרבות בסיני במלחמת יום הכיפורים. ב-1977, בן 33 בלבד, מונה בעצמו למח"ט הצנחנים ופיקד על החטיבה במבצע ליטאני בלבנון, שנה מאוחר יותר. באותן שנים פיקד על שורת מבצעים נוספים של החטיבה בלבנון. במלחמת לבנון הראשונה שימש כמפקד אוגדה 162 וכעבור שנה מונה לאלוף פיקוד המרכז. הוא היה ראש אגף המודיעין במטכ"ל בין השנים 1986 ו-1991 (תפקיד שאהב במיוחד), סגן הרמטכ"ל תחת אהוד ברק במשך ארבע שנים וב-1995 מונה בידי ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לרמטכ"ל ה-15 של צה"ל.

בתקופתו כרמטכ"ל עמדו במוקד הלחימה בחיזבאללה באזור הביטחון בדרום לבנון ולצדה ההתמודדות עם הטרור הפלסטיני מהגדה ומהרצועה, כשהסכמי אוסלו עם הרשות הפלסטינית נקלעו לקשיים. שחק היה הרמטכ"ל הראשון שהתייחס למאבק בחיזבאללה כלחימה של ממש כנגד ארגון גרילה ודרש מהיחידות להתמקצע ולרכוש את הכישורים הדרושים להתמודדות עם הארגון השיעי.

במסגרת זו, שונתה המתכונת של אימוני היחידות, הוקמה יחידת אגוז של חטיבת גולני שהתמחתה בלחימה בדרום לבנון. תת-אלוף צ'יקו תמיר, בספרו "מלחמה ללא אות" על שנותיו של צה"ל בדרום לבנון, כתב כי שחק קבע שההתמודדות בלבנון היא "מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" ובכך "שינה למעשה את הנחת העבודה של הצבא כולו".

באותן שנים החריפה המחלוקת הציבורית בדבר נחיצות השהייה באזור הביטחון. סדרת אסונות שאירעו בלחימה – ובראשם אסון המסוקים (פברואר 1997) ואסון השייטת (בספטמבר של אותה שנה) - חוללו שינוי בדעת הקהל הישראלית והביאו להקמתו של ארגון "ארבע אמהות". אבל רק תקרית נוספת, שבה נהרג תא"ל ארז גרשטיין מפקד יחידת הקישור ללבנון כעבור שנתיים (בתקופת כהונתו של יורשו של שחק, שאול מופז) שכנע את ההנהגה הישראלית בדבר הצורך בנסיגה. שחק, אף שהיו לו ספקות באשר לצורך בהמשך השהייה, לא דחק בממשלת נתניהו הראשונה להחליט על נסיגה. ההחלטה הושארה לראש הממשלה הבא, אהוד ברק.

לשחק היו יחסים קרובים עם רבין, שחיבב והעריך אותו במיוחד. כסגן רמטכ"ל, בראשית ימי אוסלו, נשלח שחק למו"מ עם הפלסטינים בטאבה. פרסום תמונתו, מטייל על החוף ומשוחח עם הבכיר הפלסטיני נביל שעת, היה אחד הצעדים הראשונים שנועדו להכין את הציבור הישראלי לקבל את המציאות החדשה מול אש"ף. בשלב מאוחר יותר ניהל שחק גם את שיחות הרמטכ"לים בערוץ הסורי.

מכהונתו של שחק זכור גם נאום שנשא לזכרו של רבין, ביום השנה לרצח ראש הממשלה. שחק כלל בנאום ביקורת חריפה על החברה הישראלית ועל יחסה לצה"ל, שאותו תיאר כשק החבטות של החברה.

"במערבולת הרגשות שנקלעה אל תוכה החברה שלנו, בבלבול הגדול שהשתרר, מאבד צה"ל את מעמדו. נכון, אין פרות קדושות ולא צריך שיהיו; אבל הביקורת הנוקבת שבאה מרצון לתקן, מאהבה, פינתה במידה רבה את מקומה לניכור. הקשר הבלתי-אמצעי בין צה"ל לחברה האזרחית, שהיה נשמת אפו של הצבא, חלק מהייחוד שלו ומרכיב בעוצמתו - הקשר הזה הפך למעיק, לא תמיד ענייני, קצת חונק", אמר אז.

"הקיטוב, הנהנתנות, הסקטוריאליות, האדישות, האופורטוניזם והמניפוליטביות, ניתבו עצמם אל לב הקונסנסוס. ושם, במרכז הזירה, מצאו שק אגרוף לחבטות. כוחו של צה"ל בהיותו צבא העם, לא רק כור היתוך אלא חתך של החברה, מראה המשקפת את דמותה על כל מרכיביה, ולא במהופך. כוחנו בא לנו מצדקת הדרך, מההבנה המלאה, מהשכנוע העמוק שאי אפשר בלי צה"ל, וצה"ל חזק ומחוזק הוא תנאי יסוד לקיומנו בבטחה ובשלום. אבל כמה רחקנו מהימים שבהם מדי צה"ל היו מקור לגאווה, מקור לכבוד. בשנה הזאת, בתהליך שהתחיל כבר מזמן וקיבל תנופה, מהלכים בתוכנו חיילים ומפקדים - בסדיר, בקבע ובמילואים - והבעה מתנצלת כמעט על פניהם. או שאנחנו פראיירים, או שאנחנו מיליונרים".

אחרי חיסולו של "המהנדס" יחיא עייאש, התמודדו צה"ל והשב"כ בתחילת 1996 עם סדרת פיגועי התאבדות קשים של החמאס והג'יהאד האיסלאמי בתחומי הקו הירוק. בספטמבר של אותה שנה פרצו "אירועי המנהרה", מעין "קדימון" לאינתיפאדה השנייה, ביומיים עקובים מדם שבהם נהרגו 16 חיילי צה"ל ושוטרים וכשבעים פלסטינים.
שחק כרמטכ"ל היה שונה מאוד בגישתו מקודמו, אהוד ברק. ברק הבטיח "צבא קטן וחכם", אבל תוכניתו התמוססה בחלקה לנוכח צרכי הביטחון השוטף וההתנגדות הפנימית בצה"ל. כשנכנס שחק לתפקיד, בינואר 95', בישר מראש: לא יהיו מהפכות. בראיון ל"הארץ" עם סיום כהונתו כרמטכ"ל, אמר שחק: "מהפכה היא דבר שנחוץ לעשות במצבים מאוד קיצוניים. אף על פי שמאוד פופוליסטי לומר: אני אהפוך, אני אעשה צבא כזה, צבא אחר. צבא משול לאונייה בים, שצריכה יציבות כל זמן שהיא נעה קדימה. סערות מפריעות לה ושינויי כיוון תכופים מאטים מאוד את קצב ההגעה ליעד. אני לא מאמין במהפכות לא נחוצות לצרכים פופוליסטיים".

שחק בלט גם בגיבוי הנמרץ שהעניק לקצינים שהועמדו לדין על אחריות לתאונות אימונים ותאונות מבצעים. בשנות התשעים, על רקע ריבוי תאונות ומחאות חריפות של הורים שכולים, הקשיחה הפרקליטות הצבאית את הטיפול בקצינים שהיו מעורבים בתאונות והרבתה בהגשת כתבי אישום. המדיניות עוררה ביקורת חריפה בדרגי השדה בצה"ל ועימותים קשים בין הרמטכ"ל לפרקליטות. אף ששחק לא ניסה לסכל את הגשת כתבי האישום, הוא הפגין את מורת רוחו בקידום מופגן של קצינים שהסתבכו במשפטים בערוץ הפיקודי.

תא"ל (מיל') תמיר, שהועמד לדין בשל אחת התאונות בלבנון בתקופה זו אמר ל"הארץ" כעבור כמה שנים כי "שחק עצר את הסחף. הוא שינה את הגישה. שחק הבין את הסכנה הטמונה בתופעה, והתמיכה הגלויה שהעניק למפקדים שינתה את יחס המערכת כולה כלפינו. ההליך המשפטי חשף אותנו לפנים המכוערות של הצבא, אבל שחק החזיר את ההיגיון: גם מול ביקורת ציבורית צריך לשמור על ערכי יסוד ולגבות את מי שנשלח למשימה ולא פשע, אלא לכל היותר התרשל".

השנה האחרונה של כהונת שחק אופיינה במתח קבוע ובעימותים תכופים עם ראש הממשלה נתניהו, בקדנציה הראשונה שלו. המתיחות נבעה במידת מה מחילוקי דעות באשר לגישת הממשלה למצב בשטחים ולהשלכות הקיפאון בתהליך המדיני עם הפלסטינים, אך בעיקר מהעדר כימיה אישית בין השניים וממה ששחק ראה כהתנהלות פזיזה ולא אמינה של לשכת נתניהו.

זמן קצר לאחר פרישתו ביולי 1998, לאחר קדנציה בת שלוש וחצי שנים, הודיע שחק על הצטרפותו לחיים הפוליטיים. במסיבת עיתונאים שכינס תיאר שחק את האווירה במדינה תחת שלטון נתניהו כמדכדכת ומדאיגה והבטיח לפעול "להחזיר את החיוך" לאזרחים. אבל לאחר סדרת ארוכה של תרגילים ומגעים פוליטיים, שבהם לא גילה כישרון יוצא דופן, מצא עצמו שחק רק במקום השני במפלגת המרכז, שלראשותה נבחר יצחק מרדכי. בבחירות 99' זכתה המפלגה רק בשישה מנדטים והיתה לשותפה זוטרה יחסית בממשלתו של אהוד ברק.

שחק נטל חלק פעיל בממשלת ברק, שהלכה והתכווצה לאורך פחות משנתיים של כהונה והיה מעורב במגעים לשלום עם הפלסטינים ועם סוריה. הוא שימש כשר התיירות וכשר התחבורה ועם קריסתה של מפלגת המרכז הצטרף לזמן קצר למפלגת "ישראל אחת" (שהיתה אחד הגלגולים של העבודה) בראשות ברק. זמן לא רב לאחר נפילת ממשלת ברק פרש מפוליטיקה.

בהמשך היה יו"ר קבוצת תהל, אך נותר פעיל בזירה הציבורית, ובין השאר היה מהחותמים על יוזמת ז'נווה. ועדיין, אין מנוס מלתאר את הקריירה הפוליטית הקצרה שלו כהחמצה מאכזבת, בוודאי לנוכח תקופתו בצבא. ייתכן שלא היתה בו באותה עת השאפתנות הדרושה (או המרפקים הנדרשים), כדי להגיע לראשות הממשלה, כפי שהצדיקו כישוריו האישיים.

שחק, שדחה בעקביות פניות לחזור לפוליטיקה, התראיין לעתים בכלי התקשורת והמשיך להציג עמדות מדיניות מתונות ולקרוא לקידום תהליך השלום עם הפלסטינים. בכירים בצמרת המדינית ובעיקר בצה"ל הוסיפו להתייעץ עמו לעתים קרובות בשאלות רגישות – ובהן הטיפול באיום האיראני. הוא נחשב ליועץ קרוב של הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי. ביוני השנה אמר שחק כי ישראל "לא צריכה למהר" ולטפל בעצמה באופן צבאי באיום הגרעין מאיראן.

בימים האחרונים, לאחר שמצבו החמיר, באו לביקורי פרידה בבית החולים הדסה עין-כרם רבים מחבריו ופקודיו בעבר. נשיא המדינה, שמעון פרס, בא לבקרו וכך עשה גם הרמטכ"ל בני גנץ, שהתגייס לצנחנים כחייל צעיר כששחק היה מפקד החטיבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו