בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האשה ששוברת את קשר השתיקה של הקהילה האריתריאית בישראל

גם כשחיה בדיקטטורה באריתריאה, סאנאית קידאנה סירבה לשתוק. כשראתה שבנות ארצה סובלות מאלימות במשפחה גם בישראל היא יצאה למאבק גם כאן

70תגובות

קצת אחרי שש בערב, כשאחרון הפעוטות נאסף מגן הילדים שמפעילה סאנאית קידאנה, פליטה בת 30 מאריתריאה, המקום משנה את ייעודו. פעם בשבוע, מתכנסות בדירה באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, כעשר נשים שנמלטו מאריתריאה. הצעירה בת 22, המבוגרת בת 34. בחיק כמה מהן נמים תינוקות, אחרות משגיחות מרחוק על פעוט שמתרוצץ בחדר. כולן עובדות בניקיון ונמצאות בישראל כשלוש שנים. על רקע לולי תינוקות ריקים ונדנדת סוס עץ שחוקה, הן מנסות לחולל מהפכה שקטה - ליזום פעולה נגד אלימות במשפחה ולהביא לשיפור חיי הנשים בקהילה האריתריאית בישראל.

זו לא קבוצה מקרית - הנשים השתתפו בקורס על זכויות אדם של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל לפני כשנה. המנחה היתה סאנאית קידאנה (שבעצמה השתתפה בקורס הכשרה לשם כך). בתום הקורס, היא מספרת, "חלמנו על מקום בטוח לנשים, שיוכלו שם לדבר ולפעול בחופשיות. רצינו ‘חדר משלנו' לנשים מאריתריאה".

קידאנה, גננת בבוקר ומנהיגת נשים בערב, גייסה תרומה מהקהילה האריתראית בלונדון, ובחודש יוני נפתח "המרכז לנשים אריתראיות". המרכז הוא דירת שני חדרים שמשש בבוקר עד שש בערב פועל בו גן ילדים - מקור פרנסה לה ולעוד שתי נשים שעובדות אתה, ודרך יעילה להרחיב את קשריה עם הנשים בקהילה. בשעות הערב הלולים מורחקים הצדה, נשלפים כיסאות פלסטיק לנשים. הן באות לכאן ללמוד עברית, אנגלית ולימודי זכויות אדם, לקבל תמיכה וייעוץ, ולגבש תוכניות לקידום השימוש באמצעי מניעה, ובעיקר, למאבק באלימות במשפחה.

"הקמתי את המרכז כי לא יכולתי להמשיך לשמוע על רציחות של נשים, על אלימות במשפחה, על איומים והטרדות", מסבירה קידאנה. "שום גורם רשמי בישראל לא מחזיק בנתונים, אבל אנחנו מוצפות בפניות של נשים. אני מעריכה ש-70% מהנשים בקהילה סובלות מאלימות - מכליאה בבית, דרך אלימות כלכלית, אלימות מינית, מילולית ופיסית. השאיפה שלי היא לתת לנשים גב קהילתי ומשפחתי, שאין להן כאן בישראל, ליצור עבורן רשת ביטחון ולהסביר למי לפנות. בכל פעם שאשה אריתראית נרצחת על ידי בן זוגה, הרבה נשים אחרות מתחילות לפחד שהן הבאות בתור, שזה יכול לקרות גם להן". אין הגזמה בדברים: בשנתיים האחרונות נרצחו שש נשים מאריתריאה בידי בני זוג או קרובי משפחה. בקהילה שבה יש 5,500-7,250 נשים (על פי הערכות של ארגוני הסיוע לפליטים), זה לא מעט.

סימן למרדנות

קידאנה נולדה בעיר קטנה באריתריאה, למשפחה בת שבעה ילדים. היא חוששת לנקוב בשם עיר הולדתה מפחד שהשלטונות ירדפו את משפחתה שנשארה שם. היא נולדה למשפחה עשירה. "אמא לא עבדה, היו לנו משרתים", היא מספרת. אביה עבד בארגון סיוע לעקורים בתקופת המלחמה בין אתיופיה לאריתריאה. יום אחד, היא אומרת, "כשהייתי בת שבע, אבא לא חזר מהעבודה. חיכינו לו לארוחה אבל הוא לא חזר. גם לא למחרת. הוא נעלם. השלטונות העלימו אותו". הדיבור על האב קשה לה וקידאנה קמה ממקומה ומסתובבת קצת בגן הילדים שלה, עד שהיא נרגעת. "הכל השתנה מאותו רגע", היא אומרת. "עברנו לדירת חדר, חיינו בדלות וסבלנו מאפליה והתנכלות מצד הממשלה. פעם אחת חזרנו הביתה, האחים ואמא שלי, והבית היה הפוך לגמרי. לקחו רהיטים וחפצים והשאירו בלגאן. כעבור שבוע עברנו דירה. מפחד".

רק כעבור תשע שנים קיבלה משפחתה מכתב רשמי, המודיע להם שהאב מת. "עד היום לא ראינו גופה שלו, אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה לו ואם אפשר בכלל להאמין למכתב", היא אומרת. "זאת שגרת החיים באריתריאה - אנשים נעלמים, נכלאים, מתים, והמשפחה לא יודעת דבר".

קידאנה למדה באוניברסיטה באריתריאה והשלימה תואר ראשון בביולוגיה. "אמא שלי עבדה קשה וחינכה אותנו לרכוש השכלה", היא אומרת. "על הקיר בבית היו תעודות מבית הספר של אבא שלי, והחלום שלי היה ללכת בעקבותיו". באוניברסיטה מצאה עצמה במיעוט: מתוך 1,500 סטודנטים רק כ-150 נשים. "הייתי פמיניסטית אקטיביסטית כבר בתקופת הלימודים", היא אומרת בהנאה גלויה.

באוניברסיטה היא הקימה קבוצה של 20 סטודנטים (מתוכם רק שלוש נשים) שפעלה נגד מילת נשים (המינוח הקליני הוא: Female Genital Mutilation, FGM). היא עצמה עברה מילה בהיותה תינוקת ולדבריה, "זה נוהג שכיח באריתריאה, כ-80% מהנשים עוברות את זה. זאת פעולה אלימה שנועדה לשלוט באשה, במיניות שלה, והיא מסכנת את בריאותה וגורמת סבל. יצרנו תוכנית בחסות ארגון יוניצ"ף והתחלנו להרצות בנושא בהתנדבות בתיכונים ובבתי ספר".

מילת נשים אמנם אסורה על פי חוק באריתריאה, אך לדברי קידאנה, זהו אחד מחוקים רבים במדינה שמבטיחים זכויות אדם אך לא מיושמים בפועל. "במקום לטפח את האוכלוסייה ולשאוף לפיתוח המדינה, הממשלה בונה בתי כלא", היא אומרת.

כיוון שהצטיינה בלימודים, איפשרו לה לסיים את לימודיה טרם גיוסה לצבא. אחרי הלימודים היא גויסה ונשלחה ללמד בבית ספר תיכון בכפר נידח. "עשיתי את זה במשך שלוש שנים, מנותקת מהמשפחה ומהחברים שלי", היא מספרת. "בשלב מסוים התחלתי לשאול את האחראים עלי עד מתי אני אעבוד שם, רציתי לדעת מה יהיה העתיד שלי. מבחינתם, שאלתי יותר מדי שאלות. זה נתפש כמרדנות ותסיסה. שמי הוכנס לרשימות השחורות והחל מעקב על הפעילות שלי. כשראיתי שמתחילה רדיפה פוליטית בכפר, ומכניסים אנשים לכלא ידעתי מה צפוי לי והעדפתי לברוח".

שלושה מאחיה ברחו לבריטניה ולשוודיה. לדבריה, "ישראל לא היתה היעד שלי. במשך שנה נדדתי - בהתחלה ברחתי לאתיופיה, משם לקניה ואחר כך לאוגנדה ולסודאן, אבל לא מצאתי מקלט אמיתי". עד שלפני שלוש שנים היא ברחה מסודאן למצרים ומשם, אחרי חמישה ימים בסיני, עברה את הגבול והגיעה לישראל. מאז שהגיעה לכאן קידאנה נישאה ונולד לה בן, אהרן, תינוק בן שנה וחודש. היא חיה באזור התחנה המרכזית הישנה, חולקת דירת שני חדרים עם משפחתה הקטנה ועם שישה דיירים נוספים.

שגרה של אלימות

לפני שהקימה את המרכז לנשים אריתריאיות סאנאית קידאנה עבדה בניקיון ואחרי העבודה הנחתה קבוצות באמנסטי ישראל בהתנדבות. "כשעבדתי בניקיון עברתי הטרדה מינית במקום העבודה", היא אומרת. "כשסירבתי להיענות לשומר, הוא סיפר למעסיקים שאני מאחרת וניסה להכפיש אותי. הם האמינו לי אבל העדפתי לעזוב את מקום העבודה ולפעול למען הקהילה שלי ולמען עצמי".

הטרדה מינית של נשים מהגרות במקום העבודה, אינה נדירה. גם לא אלימות. תמר שוורץ, מנהלת מסיל"ה (מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה של עיריית תל אביב) אומרת ש"אין לנו נתונים מדויקים אבל רוב הנשים בקהילה חוות אלימות. בכל שנה אנחנו מפנים עשרות אריתראיות למקלטים לנשים מוכות. זאת קהילה שממעטת להתלונן וקשה להגיע אליהן".

מבחינת המשטר, אומרת קידאנה, "אריתריאה היא הצפון קוריאה של אפריקה - מקום שמסוכן לחשוב בו בצורה עצמאית. אבל באופן אבסורדי, הסיכון לנשים אריתריאיות גבוה יותר בישראל".

השכיחות של אלימות נגד נשים היא בחלקה תוצאה של ההגירה: "באריתריאה יש לנשים רשת תמיכה חברתית ומשפחתית, יש מגשרים כשמתעוררת מחלוקת בין בני זוג ויש צו חברתי שהגברים נשמעים לו. בישראל זה לא קיים. הנורמות של הקהילה מתפוררות ולנשים אין הגנה. הן ממעטות להתלונן הן בשל הבושה והן מחשש - מי שמועמדת לגירוש, חושבת פעמיים לפני שהיא פונה למשטרה להתלונן על בעלה. ואלה שמעזות להתלונן, נתונות ללחץ קשה מצד המשפחה והקהילה".

אלימות נגד נשים רווחת בקהילות של מהגרים, בין היתר בשל הקושי להתמודד עם השינוי החברתי שהם עוברים. קידאנה אומרת שכשנשים יוצאות לעבוד, זה לא תמיד מתקבל בברכה. תופעה נוספת - ייחודית למהגרים מאפריקה בישראל - היא שרבים מהם עברו עינויים בסיני והם סובלים מפוסט-טראומה. לדברי קידאנה, "הם לא מטופלים ולפעמים בשל כך הם נוהגים באלימות כלפי החלש יותר שזו תמיד האשה".

ההבדל המהותי בין ישראל למדינות OECD, ביחס לנשים מהגרות מאריתריאה, הוא ששם יש להן אישורי עבודה ויש להן גישה לשירותי רווחה ובריאות. זה מעניק להן ולקהילה כולה מעט ביטחון. בישראל אין את כל זאת, הקהילה מאוד חלשה והנפגעות הראשונות הן הנשים. אבל התנאים בישראל - החוקים נגד הגירה וחוסר התוחלת לעתיד יציב במדינה - לא פגמו בלהט הפמיניסטי של קידאנה. "אני לא יכולה להתעלם מהסבל של נשים", היא אומרת. "המאבק על הזכויות שלנו תלוי רק בנו".

"אומץ הלב של קידאנה למתוח ביקורת על הקהילה שלה, היוזמה והמסירות שלה לנשים, משרטטים דמות של אשה יוצאת דופן", אומרת שרה רובינסון, רכזת זכויות פליטים באמנסטי ישראל, המסייעת בפיתוח המרכז.

איך היא רואה את העתיד? "ברמה האישית אני רוצה שלילד שלי יהיו חיים טובים משלי ומבחינה חברתית הייתי רוצה שיהיה סוף לאלימות נגד נשים ולרצח נשים", היא אומרת.

בעשר בלילה אהרן התינוק כבר נרדם בזרועותיה והעייפות ניכרת בפניה. בן זוגה בא ללוות אותה לביתם. בבית היא תשכיב את התינוק לישון אבל עוד קודם, היא אומרת, "אני צריכה לעשות קסם ולהפוך את המרכז חזרה לגן ילדים", ועורמת את הכיסאות בפינה ומחזירה את הלולים למקומם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו