בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחנת הקליטה למעפילים: הרפת של כפר גלעדי

נקודת הכניסה של אלפי מעפילים לארץ טרם הקמת המדינה, היתה לקיבוץ כפר גלעדי. לקראת חגיגות המאה החלו חבריו במבצע לתיעוד סיפוריהם

31תגובות

כשהיתה בת 13 צררה לינדה סלמה מעט בגדים והצטרפה לקבוצת ילדים שיצאה מהרובע היהודי בדמשק שבסוריה ל"טיול שנתי" בביירות שבלבנון. לימים סיפרה לבתה, ריקי ברוך, על "קבוצת ילדים חדורי פחד שהועלתה על משאית והורדה בדרום לבנון. 11 שעות צעדו אל הלא נודע, לאורך לילה חשוך ומבעית, נביחות כלבים ובכי ילדים שרוצים לשוב לאמותיהם. הם צעדו לעבר כוכב מאיר שנצנץ מרחוק, ועם בוקר הגיעו אליו. לקיבוץ כפר גלעדי". מחשש שיחשפו על ידי חיל הספר הבריטי הוסתרו מיד הילדים במבני הלול וברפת, על פי תרגולת מוכרת בקיבוץ שבו הקפידו תמיד לשמור על שתיקה.

סיפורה של הילדה לינדה סלמה הוא סיפור אחד מתוך אלפים; על פי הערכות בין השנים 1948-1922 עברו בין 8,000 ל-10,000 מעפילים לארץ ישראל דרך קיבוץ כפר גלעדי. הקיבוץ היווה עבורם נקודת קליטה, מחסה, הגנה והתארגנות לקראת הכניסה לארץ. "זו היתה משימה שחברי הקיבוץ נטלו על עצמם", מבהירה תורה שרייבר, חברת כפר גלעדי, עורכת דין במקצועה ומי שמרכזת את ועדת השימור בקיבוצה. לדבריה "הם ראו בכך שליחות. לא מדברים הרבה, פשוט עושים".

במשך השנים נצרבה דמותו של כפר גלעדי כקיבוץ שנשא את ערכי הביטחון וההתיישבות. הקיבוץ, יחד עם היישוב תל-חי, התקיים כהתיישבות יהודית מבודדת לגמרי, הרחק באצבע הגליל. על שורשים עמוקים אלו צמחו סיפורי תנועת "השומר", שחבריו הקימו את הקיבוץ, "הקיבוץ החשאי" והקמת סליקים. על שורשים אלו חונכו גם עשרות טייסים ושייטים שיצאו ממנו לצה"ל. מפעל ההעפלה האדיר שקיים הקיבוץ, נדחק לשולי הסיפור.

ירון קמינסקי

"אנשי ‘השומר' הטביעו בקיבוץ אתוס שלפיו העולם עומד על שלושה דברים: התיישבות, ביטחון ועלייה" מסבירה שרייבר, "בעוד שסיפור הביטחון וההתיישבות מזוהים אתנו ועוברים מדור לדור, הרי שסיפור ההעפלה לא דובר. הוא נוכח כאן, אבל לא מוכר דיו". בעוד שלוש שנים יחגוג הקיבוץ את שנת ה-100 להיווסדו. לקראת המאורע החליטה קבוצה של חברי הקיבוץ, יחד עם בני המקום שעזבו, להציב את סיפור קליטת העלייה במקום הראוי לו והחלו במבצע איסוף ותיעוד סיפורי מעפילים. חברי הקבוצה הכריזו על המבצע בשמחת תורה, יום המשק האחרון, ומתכוונים לסכם אותו ביום המשק הבא.

מפעל קליטת העלייה הוא אדיר בהיקפו, נוכח התנאים בהם התקיים הקיבוץ קשה היום באותן שנים; מהקמתו בשנת 1916 ועד לשנת 1932 חיו בו בין 70-40 תושבים. בשנת 1932 הצטרפו אליו 100 תושבים נוספים, בעיקר צעירים עולים.

לדברי שרייבר "מעשה קליטת המעפילים הוא מעשה מופלא. במשך שלושה עשורים זה היה יישוב שחי בבדידות, מרוחק חצי יום הליכה מכל יישוב יהודי. התושבים חיו בתנאים לא קלים, עם אוכל מועט ובלי כסף, ובכל זאת הם הפכו שער לעלייה הבלתי לגאלית ולכן אני חושבת שראוי להציב במקום בולט גם את הרגל השלישית, העלייה, עליה הקיבוץ עומד".

דרך הקיבוץ עברו יהודים שעלו מארצות השכנות - כמו סוריה ולבנון וכן מטורקיה, עיראק ואפילו מאפגניסטאן. גם יהודים שבאו מאירופה דרך לבנון, עברו בכפר גלעדי. חלק מהמעפילים הגיעו ללא סיוע ואחרים במבצעי העפלה שלהם סייעו מוסדות היישוב, אשר פעלו בשיתוף עם תנועות ציוניות בארץ המוצא. כזה היה "מבצע האלף" שהתקיים בין השנים 1946-1945 ובמסגרתו עלו מסוריה כ-1,300 ילדים, בהם גם הילדה לינדה סלמה. בכפר גלעדי המעפילים הוסתרו, הולבשו בבגדי עבודה כדי להיטמע באוכלוסיית הקיבוץ וקיבלו מזון ושתייה. לאחר שנחו, ונראה כי הדרך דרומה בטוחה, הועלו על משאיות לעבר ראש פינה.

"הפנייה של כפר גלעדי, בבקשה להעביר לידיהם את סיפורי העולים, ריגשה מאד את המשפחה שלנו" מספרת ריקי ברוך, בתה של סלמה, "סיפור העלייה של הורי לישראל, אבי מטורקיה ואמי מסוריה, הוא סיפור שנוכח באופן חזק מאוד במשפחה שלנו. אנחנו מתעדים את קורותיהם בארץ וזה עובר הלאה, לילדינו. אבל העובדה שכעת גם בכפר גלעדי מעלים ומחיים את הסיפור מראה שגם להם חשוב שהמעשה הזה יסופר, יתועד, יישמר ויעבור גם לבניהם, שגם הם יידעו את מקומם בסיפור הזה".

לצד חגיגות ה-100 לכפר גלעדי, כמאיץ לפרויקט התיעוד, גם פגישות אקראיות עם מי שעברו בקיבוץ כמעפילים וביקורי משפחות הבאות לקיבוץ כדי להראות לנכדים את הלול או הרפת שבהם הוחבאו, דירבנו את חברי כפר גלעדי לפעול.

לדברי מיריק שניר, סופרת ילדים חברת הקיבוץ, "בעת הפעילות נחשפו חברי הקבוצה לדאגה שהתעוררה בקיבוץ בתחום שימור ההיסטוריה המקומית - ביחס לתיעוד המפעל האדיר שתושבי כפר גלעדי היו שותפים משמעותיים מאוד בו - העלייה היבשתית הבלתי לגאלית. החשש הוא שמי שיכולים עדיין להעיד, עדות מיד ראשונה על המפעל הזה, מי שעלו דרך כפר גלעדי, וגם פעילי העלייה עצמם, מזדקנים והולכים לעולמם ואנו מחמיצים שעת כושר אחרונה לתעד את המפעל החשוב והעלום הזה". "זהו מבצע בלשי לכל דבר ועניין - וההתרגשות מן האנשים והסיפורים שמתגלים לנו - היא עצומה", אמרה שניר.

ירון קמינסקי

"נושא ההעפלה לא סופר מספיק, יש המון סיפורים בקיבוץ ומחוצה לו ואנחנו רוצים לארוג הכל לתמונה אחת כללית שתספר את הסיפור", מוסיפה שרייבר. חברי הקבוצה כבר מפיצים את בשורת מעשה האריגה והסיפור מתפשט. ברוך, לדוגמה, פירסמה בהתלהבות בדף הפייסבוק של קהילת יוצאי דמשק את דבר מבצע התיעוד וכך המעגלים מתרחבים עוד ועוד.

שרייבר מאמינה כי עם התקדמות איסוף החומרים תתבהר התמונה הגדולה שתספר את סיפור הקליטה הראשוני בארץ ישראל. היא עצמה כבר קיימה כמה ראיונות עם עולים ולדבריה "תמיד זוכרים את הפחד, הריחות הראשונים בכפר גלעדי, הבכי, הליטוף. אלו דברים שנצרבים לכל החיים".

בעת הניסיונות לאתר עולים מסתייעים חברי צוות התיעוד של כפר גלעדי ב"יומן לוזיה" שבו תיעד מנחם לוזיה כל ילד מילדי "עליית האלף". לוזיה, יליד דמשק וחבר קיבוץ אפיקים, היה מהאנשים שהיו אחראים על קליטת הילדים בארץ ישראל.

גם סיפורי הקולטים יזכו כעת למקום ראוי. כך, לדוגמה, סיפורה של חיה קרול, ממייסדות הקיבוץ. לולנית צנועה, שלדברי ההיסטוריונית הד"ר סמדר סיני היא "הגיבורה אמיתית של מבצע ההעפלה".

סיני עשתה את הדוקטורט שלה על מקומן של הנשים בארגון "השומר" ואחר כך בכפר גלעדי. לדבריה קרול הפכה לרוח החיה מאחורי מפעל ההעפלה. "זה היה שיגעון פרטי שלה. אשה רחבת היקף, תמיד עם סינור ומטפחת, שכולם ראו אותה רק בדרך ללול או ממנו. היא היתה ל'אם ההעפלה היבשתית' והיא שיתפה בכך נשים נוספות. בעיני זה שיא הפעילות הביטחונית". סיני מדגישה את ההיבט המגדרי של פעילות קרול וחברותיה בעיקר לנוכח ניסיונות ההדרה שלהן מהפעילות הביטחונית מצד החברה הגברית.

את מקומה בלב מפעל הקליטה קבעה קרול באסיפה מתוחה שנערכה לנוכח המצוקה הכלכלית והסיכון הכבד שלקח על עצמו הקיבוץ. באותה אסיפה נטען כי יש לחדול מהסתרת העולים הבלתי לגאליים. "חיה קרול עלתה ומול כל הגברים אמרה: ‘אותי לא מעניין מה תחליטו, אני אמשיך לקלוט את העולים'", אומרת שרייבר, "באסיפה הושלך הס ולאחר מכן מעשה הקליטה נמשך. בלי להוסיף דבר, הובן שגם ברגעים הכי קשים, משנסים מותניים וממשיכים". אגב, בניגוד לההאשמה שהופצה בקיבוץ כי הנשים אינן יודעות לשמור סוד, האשמה שגרמה להדרתן, קרול לא הותירה כל עדות למפעל העצום שהובילה ונותרה בצל החשאיות.

שרייבר מספרת כי "קרול נהגה לעבוד בלול עד מותה בשנת 1958. מדי יום היתה מגיעה לעבודה עם שרפרף, עליו ישבה בעבודת מיון הביצים ובמלאכות נוספות. מעולם לא נתנה את השרפרף לאדם אחר ותמיד שבה אתו לביתה. רק אחרי מותה ראו שבמגירה בשרפרף החביאה אקדח". לימים התברר כי בנה של חיה, גדי קרול, ממשיך את המפעל ובעת היותו סגן מפקד השייטת, היה שותף להברחת יהודים שנמלטו מסוריה לחופי לבנון.

בינתיים נאספות העדויות וצוות התיעוד כבר מתחיל לתכנן מפגש של המעפילים שייערך בכפר גלעדי."נוצר חיבור בין סיפורי הקולטים והנקלטים והמעגלים מתרחבים", אומרת שרייבר ומוסיפה, " אנחנו בעצם מעבירים הלאה סיפור ומורשת. זה חלק מהזיכרון שלנו ואני מרגישה שתפקידי לשמור עליו ולהוות חלק מהרצף. אסור לשבור חוליה בדרך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו