בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סגירת מפעל כיתן

כרוניקה של הצתת צמיגים ידועה מראש

"אנחנו תמימים, הלכנו איתם יד ביד כדי לצמצם", אומרים עובדי כיתן באכזבה על שלא נאבקו על עתידם. אחרי 30 שנות עבודה, הם קיוו לסוף טוב יותר

22תגובות

חנניה אוחיון, ראש ועד עובדי כיתן דימונה, עומד מאחורי גדר המפעל עם טריינינג ירוק כהה וכיפה שחורה, ואנחנו משוחחים מבעד לשער שהוא לא מסכים בשלב הזה לפתוח לאף אחד, לצד שלטים כתומים-צהובים עם כיתובים כמו "תנו לסיים בכבוד".

"זו בושה", הוא אומר לי. אתמול בערב חנניה, 32 שנים בכיתן, ישן במפעל עם עוד ארבעה עובדים שהתבצרו ונותרו להילחם על הפיצויים. הוא ישן בחדר השמירה, ארבעה אחרים בחדרים פנימיים, שבהם חם יותר. אפילו עשו אש כדי להתחמם. כשהתקשרתי בערב, אמר לי "אין לי מה להפסיד, יהיה פה דם".

הסכסוך שלהם עם ההנהלה הוא לא גדול. העובדים מעוניינים בפיצויים של 170%, כמו שלטענתם קיבלו בכיתן נצרת, אבל מוכנים להתפשר על 150%. ההנהלה מוכנה לשלם 120%. עם המשכורת הנמוכה של העובדים, לדבריהם לא הרבה מעל קו 5,000 שקלים למרות עשרות שנות ותק, ההפרש עומד על כמה מאות אלפי שקלים. אבל כאן זה כבר הפך לעקרון, לעניין של כבוד עצמי, לגאווה שהתעוררה מאוחר מדי. מתחת לקו ה-150%, הם ירגישו עבדים. הפיצויים חשובים כי לרבים מהעובדים יש עוד כמה שנים עד הפנסיה שהם צריכים לשרוד איכשהו בשוק העבודה האכזרי כל כך, במיוחד לאנשים מבוגרים, ועוד בדימונה. אך נראה שחלק מהבהלה שאחזה בעובדים קשור לכך שעד עכשיו הם קוצצו, אבל שתקו - ורק עכשיו הבינו שזו היתה טעות.

אליהו הרשקוביץ

ז'ניה סולבר, בת 57, עובדת 22 שנה במפעל. חודש לאחר שעלתה מאוקראינה התחילה לעבוד. "היה קשה לי מההתחלה, אבל אהבתי את המפעל. אהבתי את האנשים. אף פעם לא האמנתי שאקבל כזו בעיטה. קיבלתי לפני שנה עובדת מצטיינת בידיעות אחרונות. כשנשארו 36 עובדים, אמרו שאלה העובדים הכי טובים. אנחנו רק רוצים שישחררו אותנו בכבוד, ומציעים לנו גרושים".

המפעל, שכתובתו הסמלית הרצל 1, היה בבעלות נוחי דנקנר ונקנה לפני כמה שנים על ידי איש העסקים לן בלווטניק. "הוא נמצא בארצות הברית. אפילו לא שלח נציגים. אף פעם לא ראינו אותו. כשפנינו אל המנכ"לית אסתר אלדן שתשלח נציגים, היא אמרה 'אני הנציגים'", מספרת ז'ניה.

בתה ילנה, מזכירה במשרד עורכי דין שמתעסק בהוצאה לפועל, מגיעה בלבוש אלגנטי, כדי לברר שאמה לא מתכננת לשרוף את עצמה, כפי שהיא מאיימת מדי פעם. "אני גאה באמא שהיא נאבקת למען העובדים", אומרת הבת. "הבעיה היא שיש עובדים מפוחדים שלא מצטרפים למאבק. אבל ככה זה, אנשים גיבורים בדיבורים ופוחדים להילחם. בסוף רק עשרה באמת נלחמים. זה לא פתאום שאמא נאבקת. היא לא יודעת משהו אחר חוץ מלעבוד בכיתן, היא לא כאן בשביל להדפיס כרטיס". "תתני להם בראש", היא אומרת לאמא לפני שהיא ממהרת חזרה לעבודה.

אליהו הרשקוביץ

ז'ניה מאשימה את מצב החברה בניהול כושל. "לקחו מנהלים שלא מבינים בטקסטיל, רק במספרים מול המחשב. הצעד הראשון שעשתה המנכ"לית אלדן היה לפטר את המקצוענים. מאז שהיא שמה רגל במפעל, יש נאחס. אמרו לנו, קצת נחתוך ויהיה טוב. בסופו של דבר היא לקחה את הפרנסה ממני. מה אני רק רוצה? בואו נסגור יפה".

ז'ניה וחנניה זועמים שאף חבר כנסת לא הגיע בזמן שהמפעל בקשיים. "אף ח"כ לא בא. כולם בבחירות. אנחנו לא נצביע לאף אחד", אומרת ז'ניה. אני מנסה לברר אם האירוע ישנה את הדעות הפוליטיות, אבל מסתבר שלא: "נתניהו וליברמן הם זוג חזק. כל מה שאומרים על ליברמן לא נכון. כל מה שאומרים עליו זה כי פוחדים. הוא אמין ודואג לאנשים. אני בטוחה שאם לא היו לו צרות, ליברמן היה בא לכיתן".

ואז מגיע ראש העיר מאיר כהן, שעומד לעזוב בקרוב ולהפוך לחבר כנסת במפלגה של יאיר לפיד. גם ראש העיר מאשים את המנכ"לית, "אמרתי לכם שהבחורה הזאת רוצה לסגור את המפעל". כהן הולך לצד ומתקשר לעופר עיני. בגלל שהגיע ראש העיר, מכניסים גם אותי למפעל. המקום מלא שלטי פרסומת עתיקים לכיתן: דוגמנית במיטה עם הכיתוב "כיתן – במיטה עם הדבר האמיתי". על הקיר כתבה על סגירת המפעל מודבקת עם כמות אדירה של נייר סלוטייפ. "יש לכיתן מספיק כסף לפיצויים", אומר ראש העיר. "הם לא נותנים לכם רק בגלל חזירות".

אליהו הרשקוביץ

אוחיון מתקשה להישאר אדיש. "רודפי בצע, אנשים שדורכים עלינו כדי להצליח. ואנחנו תמימים, הלכנו יד ביד איתם כדי לצמצם", הוא אומר. דמעה מתחילה לזרוח על פניו ולנשור אל צדי האף, כשלמקום מגיעים ארמונד לנקרי, ראש ועד מפעלי ים המלח ויו"ר סניף הליכוד בדימונה, עם שעון נוצץ ומשקפי שמש של פראדה, ומרינט וקנין, סגנית ראש העיר, עם עיטור מוזהב של ראלף לורן.

"לצערי הרב", אומר ראש העיר כהן. "אמרתי לעובדים לפני שנתיים להתכונן לימים הקשים. העובדים היו נאיביים ולא הבינו שהם נאבקים מול ציניקנים עם התנהגות חזירית. המנהלים של כיתן הגיעו למשרדי וביקשו הקלות. עשינו הכול לעזור להם". העוזר שלו מציע שישרפו עכשיו את הצמיגים. כהן צריך להמשיך. אבל חנניה לא מוכן, הוא קבע לעשר.

בפנים נמצא אברהם אבישר, בן 62. הוא חדש יחסית. רק 11.5 שנים עובד במפעל ושייך לדור ב', כלומר עובד על פי שעה בשכר מינימום. כמו רבים תרם את גופו לחברה הקורסת. הוא היה מלגזן ונפגע בגב, אז הוצב בעמדת השמירה. "אני כבר לא יכול לראות אנשים יוצאים מפה עם דמעות בעיניים", הוא אומר. "אצא מפה, ואתחרה בחיילים משוחררים. מה הסיכוי שלי בגילי? אם לא ארצה לעבוד בחג, יגידו לי לא מתאים, תלך. ויש לי בנים לממן". גם הוא מספר שההתנסות לא תשנה את ההצבעה של העובדים: "כל אחד מקובע על המפלגה שלו. ויש צמיחה. המדיניות הכלכלית בסך הכל טובה".

אליהו הרשקוביץ

מי שגילתה שהעובדים של כיתן נצרת קיבלו 170% היא ציפי חיון, שעבדה 21 שנה עד שפוטרה לפני חצי שנה. היא לא היתה מוכנה לחתום על הפיצויים שקיבלה. "יש הרבה כסף. יש שטחי נדל"ן. אבא לא יכול לקנות וילות ולהרעיב את הילדים", היא אומרת. לדבריה, בגלל שנאבקה, לא קיבלה המלצה. "את אמיצה וככה צריך להיות", מעודד אותה ראש העיר, כשבצד חנניה וז'ניה נזכרים בימים הטובים, כשבמפעל עבדו 1,200 עובדים והיו חופשות חג לאילת.

"אנחנו בשוליים. בגלל זה אף אחד לא בא לכאן. אנחנו לא הרופאים או מפעלי ים המלח", אומר חנניה. ארמונד ממפעלי ים המלח נעלב ואומר שיביא שלושה אוטובוסים של עובדים מים המלח לתמוך, אבל צריך לנהל את זה מסודר. "איפה סילבן שלום, שר הנגב והגליל? רק סגירות הביא לנו", ממשיך חנניה להאשים. "אני יודע שראש הממשלה עסוק מאוד בבחירות, אבל שיבוא אלינו".

במקום כבר יש יותר אנשי תקשורת מעובדים. רבים מהעובדים מפחדים שלא יקבלו שום פיצויים אם יאבקו, ולא מבינים את מצבם. אנחנו מחליטים ללכת אל סמנכ"ל המפעל מיכאל זאבי שאיכשהו חדר לבניין למרות המצור של העובדים. כשהוא רואה אותנו הוא מחוויר ואומר "סיימנו את הריאיון. אני לא מדבר מול המצלמות". מאחוריו, כמה תעודות הצטיינות ממוסגרות שקיבל, ובצד, תמונה גדולה של אנשים עובדים בטקסטיל ממלאת קיר שלם. ארמונד, גבר הדור עם שפם, לוקח אותו לשיחה בצד, ומבקש שלא נפריע.

אליהו הרשקוביץ

הוא מספר שמדי שנה קנו עובדי ים המלח סחורה של כיתן, כדי להציל את המפעל, אבל קשה למפעל טקסטיל לשרוד. "כל שנה, הם חותכים וחותכים", אומר ארמונד, "הסינים שוברים אותם וגם איך קוראים לזה, הפלסטינים שוברים אותם". אחרי זה הוא מעביר את ההצעה של הסמנכ"ל מיכאל, להיפגש אתו ולסגור עניינים אחר הצהריים. "שהוא יתקשר אלינו", אומרת ז'ניה הפגועה. "אתם לא במצב להתמקח", אומר ארמונד, "זה לא נצרת. רוב העובדים כבר חתמו. שמע, כל החיים זה פשרות". חנניה עונה לו "היינו כבר בפגישה כזו, הוא יגיד בסוף שהמנכ"לית לא תאשר את מה שאנחנו רוצים".

ואז, עשר דקות לפני הזמן שבו היו אמורים לשרוף את הצמיגים, נמאס למישהו והם מוצתים. "אני אשרוף את עצמי", זועקת ז'ניה ורצה בדמעות לעבר הצמיגים הבוערים, ברגע האחרון נעצרת על ידי עובד. אני מנסה לארגן לה כוס מים מהמאבטחים. "שיישרף כל המפעל", מסננת עובדת לידי. כעבור עשר דקות מגיעות ניידות מכבי אש בסירנות מופעלות ואז נעצרות ליד העובדים. העשן עולה ומשחיר, וחנניה אוחיון עומד בקו הרוח כולו מכוסה עננה שחורה ורעילה. "אולי תכבו את השריפה. אבל השריפה שבלב שלי לא תתמוגג", הוא אומר. למקום מתחילים להגיע אנשים בגלל האקשן. "וואלה כל הכבאיות של דימונה באו לפה", אומר מישהו בהתלהבות.

אליהו הרשקוביץ

ואז ז'ניה צועקת מול המצלמות ומתעלפת, בגלל שלא ישנה בבית, ולא לקחה את הכדורים. כוס הזכוכית שהבאתי מנותצת על הרצפה והופכת לסכנה. מרטיבים לה את הפנים במים ולוקח לה כמה דקות להתעורר. מעלים את ז'ניה לכסא-אלונקה לקראת הסעה באמבולנס, אבל היא מתעוררת ומסרבת להתפנות, רוצה להילחם על הבית ועל הפיצויים. האש בוערת ובוערת ואחד העובדים מוסיף גם כיסא פלסטיק אל הצמיגים. ז'ניה חוזרת למחות, ומתעלפת בשנית מול המפעל המושבת. האמבולנס שהמשיך חוזר למקום. הרצל 1, דימונה – עוד סיפור של השפלה של אנשים שרק רוצים להתפרנס בכבוד ולחיות, בשביל סכום כסף לא גדול.

אליהו הרשקוביץ
האם הממשלה צריכה להתערב למען עובדי כיתן? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו