בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצוקת הדיור

כרוניקה של עולה ותיקה מול החלטות הממשלה ושערי המשכנתא

אחרי עשור של מאבק בחובות ובהיעדר סיוע מהמדינה, הרימה ילנה זלצקי ידיים ונאלצה לוותר על ביתה. ואולם כעת היא כבר אינה זכאית לדיור ציבורי

103תגובות

בחודש יולי האחרון, בהפגנה לציון שנה לפרוץ המחאה החברתית, התאבד משה סילמן בשידור חי. הקשיים איתם התמודד - קריסת העסק שלו, הביורוקרטיה של הביטוח הלאומי והחורים הגדולים שנפערו ברשת הביטחון שהמדינה אמורה היתה לספק לו - רחוקים מלהיות ייחודיים. "כולנו משה סילמן", קראו המשתתפים בהפגנות המחאה לאחר מכן, בידיעה שהמצוקה אליה נקלע איננה מקרה פרטי.

באופן דומה, גם הסיפור של ילנה זלצקי, בת 52 מבאר שבע, איננו פרטי, אלא מדגים יותר מכל את הקלות שבה (כמעט) כל אחד יכול לאבד את דירתו, ביתו, את הביטחון שמספקים גג מעל הראש וארבעה קירות. היא יודעת שבמצב כזה אין ברירה וצריך להתחנן למעט עזרה - כלכלית, משפטית או אחרת, רק כדי לנסות להמשיך ולשרוד.

ב-1991 עזבה זלצקי את ביתה בקישינב שבמולדובה, עלתה לישראל עם בעלה ובתה הבכורה והגיעה לבאר שבע. פחות משנה אחר כך החליטה המשפחה לקנות בעיר דירה ממוצעת של שלושה חדרים, ולשם כך לקחו הלוואה של 145 אלף שקל. בשנים הראשונות נראה שהכל מתחיל להסתדר: המשפחה עמדה בהחזרים החודשיים, שהתחילו ב-480 שקל, ושני בני הזוג עבדו באופן מסודר. המפנה הגיע ב-1996, כמה חודשים לאחר שנולדו לזוג תאומים, עזב האב במפתיע את המשפחה. לדברי ילנה, הוא לקח עמו את כל החסכונות שהצליחו לצבור עד אז. "אלה היו שנים לא קלות, אבל שרדתי. לקחתי כל עבודה שיכולתי למצוא, אבל אלה היו בדרך כלל עבודות מזדמנות, לא משהו קבוע", מספרת זלצקי. "לא פניתי לרשויות הרווחה. לא אהבתי את הרעיון לבקש עזרה".

זלצקי הצליחה לעמוד בתשלומים החודשיים, שטיפסו בהתמדה, במשך כ-13 שנים. ב-2003, עם הקיצוץ הגדול בקצבאות הביטוח הלאומי שהוביל שר האוצר דאז וראש הממשלה כיום, בנימין נתניהו, איבדה זלצקי קצת פחות מאלף שקלים מהקצבה שקיבלה להבטחת הכנסה - סכום דומה לזה ששילמה כהחזר להלוואה שלקחה מאחד הבנקים. בתגובה פנתה לשוק האפור, שאיפשר לה, בחישוב קצר-ראות, להרוויח עוד כשנתיים של שקט. ב-2005 לא יכלה עוד להמשיך בהחזר ההלוואה לבנק.

"היום לא הייתי לוקחת הלוואות בשוק האפור, אבל אז הדבר היחיד שחשבתי עליו היה להציל את הדירה, לדאוג שלילדים שלי תהיה קורת גג ולא נחיה בחוץ. זה לא רק עניין פיסי אלא תחושת ביטחון בסיסית", מספרת זלצקי. "אבל כמו כדור שלג, החובות רק גדלו והלכו. המשכורת מהעבודה שמצאתי בטיפול סיעודי בקשישים, בערך 3,200 שקל, לא הספיקה לשום דבר".

ב-2006 הגיע החוב של זלצקי לבנק לכמעט 30 אלף שקל, ושנתיים אחר כך הוצא נגדה צו פינוי מהדירה. בעמותת "ידיד", אליה פנתה בבקשת סיוע, הצליחו להגיע להסדר לפיו יעמוד התשלום החודשי על 860 שקל. זלצקי הצליחה לעמוד בכך, אבל בגלל מבצע "עופרת יצוקה" בראשית 2009 הפסיקה לעבוד באופן סדיר. שוב הוצא צו פינוי ושוב ניסו ב"ידיד" לעזור. כונס הנכסים מטעם הבנק אמנם הסכים לבטל את הצו, אך דרש תמורת זאת 4,000 שקל. בסוף הוא התפשר על מחצית הסכום, שגם אותו לא יכלה זלצקי להשיג בכוחות עצמה, אלא רק הודות לתרומות פרטיות ולמעט עזרה מעיריית באר שבע. עברו עוד כמה חודשים של שקט יחסי, שגם בהם לא היה ברור אם ימומש צו הפינוי או שמא יימצא פתרון ברגע האחרון, עד שבנובמבר 2009 היא הגיעה ל"הסכם פינוי מרצון" מהדירה.

הדירה נמכרה וזלצקי קיבלה כ-30 אלף שקלים, ששימשו אותה להחזר החובות בשוק האפור ולמימון השכירות בדירה החדשה שמצאה. היא אינה זכאית לדיור ציבורי או לסיוע בשכר דירה ממשרד השיכון כיוון שהיא היתה בעלת דירה עד לפני כמה שנים (הנוהל קובע שיינתן סיוע רק למי שאין בבעלותו דירה מאז 1971), ורק שניים מתוך שלושת ילדיה הם קטינים.

ב-2010 פנו זלצקי ועמותת "ידיד" לבית משפט השלום בתל אביב בבקשה להפחית את שכר הטרחה, שאושר על ידי ההוצאה לפועל, לכונס הנכסים מטעם הבנק שטיפל במכירת הדירה. על פי החוק, רשאי הכונס לגבות 10% מחובות הפיגורים שצברו הלווים, אך פחות ברור אם סכום זה מתייחס למועד פתיחת התיק בהוצאה לפועל או למועד שבו משלם הלווה את חובותיו. במקרה של זלצקי, יש פער של 8,000 שקלים. במאי 2011 קבע בית המשפט כי יש להפחית את שכר הטרחה לעורך הדין מכ-33 אלף לכ-25 אלף שקל. אפשר רק להרהר כמה אנשים מודעים בכלל לאפשרות להקטין את שכר הטרחה.

כאשר היא משחזרת את שעברה בשנים האחרונות, זלצקי נשברת. "לא היה לי אפילו כסף לשלם להובלה מהבית שפינינו. לקחנו רק בגדים ואת המחשב האישי של הילדים, ומאחור השארנו הרבה רהיטים ומקרר", נזכרת. "אני לא קונה כבר כמה חודשים תרופות שאני חייבת, על תותבות לשיניים שנפלו לי אין מה לדבר. מה עוד אני צריכה לעשות כדי לקבל עזרה? להצית את עצמי? קיבלתי מהעירייה שובר לקניית משקפיים, אבל צריך לשלם השתתפות עצמית של 250 שקל. זה אולי נראה למישהו סכום מגוחך, אבל בשבילי זה שבוע של אוכל. אני נמצאת במעגל סגור של עוני, ולא מצליחה לצאת ממנו. כשהייתי צעירה עוד יכולתי לעבוד. היום כבר אין לי כוח".

זלצקי אומרת שהיא מרוויחה כ-4,000 שקל בחודש, מעבודה חלקית ומביטוח לאומי. כמחצית מהסכום מיועד לשכר דירה. "רשת ביטחון אמיתית, ממוקדת ומוגבלת בזמן, שיודעת לעזור לאנשים בשלב הראשון של המצוקה שלהם, היתה עולה למדינה פחות מאשר הסיוע שהיא נותנת להם במשך כל כך הרבה שנים", אומרת עו"ד שני רבינוביץ, האחראית על תחום הדיור במחלקה המשפטית של עמותת ידיד. "זה גם צודק וגם נכון יותר כלכלית לשני הצדדים".

דו"ח שפרסמה השבוע העמותה, המסכם עשר שנות פעילות וסיוע לאוכלוסיות מוחלשות בתחום הדיור הציבורי והמשכנתאות, מראה כי המקרה של זלצקי רחוק מלהיות יחיד. הדו"ח מתייחס, בין השאר, לדברים שפורסמו בהרחבה בשנה האחרונה: מדיניות ממשלתית רבת שנים שהובילה לצמצום דרסטי במספר הדירות בדיור הציבורי (כ-75 אלף דירות, המהוות כ-3% בלבד ממלאי הדירות בישראל); תור של אלפי אנשים שנמצאו זכאים לדיור ציבורי אולם טרם אותרה עבורם דירה (זמן ההמתנה יכול להגיע גם לשבע שנים); מחסור חמור בדירות המתאימות למשפחות עם צרכים מיוחדים; תחזוקה לקויה של הדירות הקיימות; ועוד.

אבל נדמה כי עיקר כוחו של הדו"ח טמון דווקא בחשיפת מנגנונים שונים, כולם מעוגנים היטב בחוקים ובתקנות של רשויות השלטון. עבור מי שנקלע למצוקה - לפעמים מסיבות חיצוניות שאין לו שליטה עליהן, לעתים מטעויות שהוא עצמו ביצע - המנגנונים האלה רק מקשים על האפשרות, ההולכת ומתרחקת, להיחלץ בשלום מהסחרור הכלכלי והחברתי.

"אין בסיוע בתחום הדיור הניתן על ידי המדינה כדי לספק הגנה אפקטיבית על הזכות לקורת גג", כותבות מחברות הדו"ח, עורכות הדין ורדית דמרי-מדר, מנהלת המחלקה המשפטית של "ידיד", ושני רבינוביץ, "לא רק בשל מגבלותיו - אלא גם בשל העובדה כי המערכת המשפטית מאפשרת לכונסי נכסים מטעם הבנקים למשכנתאות לנצל את החקיקה הקיימת ולגבות תשלומים נכבדים על גבם של הלווים, אשר ביום בהיר אחד מוצאים את עצמם ללא הבית שאותו עמלו לרכוש מחד, ועם מצוקה כלכלית שאינה מאפשרת להם לפתוח דף חדש מאידך". 

כך למשל, נכתב בדו"ח בעניין שכר הטרחה שגובים עורכי הדין של הבנקים וכונסי נכסים כי מדובר ב"אחד החסמים הגדולים העומדים בפני לווים, שמבקשים להסדיר את חובותיהם. מבדיקתנו עולה כי שכר טרחת עורכי הדין וכונסי הנכסים גבוה פי 3 ויותר משכר טרחתם של עורכי דין, הממלאים תפקידים דומים בתחומים אחרים". גם הבנקים עצמם אינם נקיים מביקורת. התנהלותם מול החייבים גורמת לא פעם לתפיחת החוב הרבה מעבר לממדיו המקוריים. לפי הדו"ח, "לעתים קרובות הבנקים לא עומדים בנורמות מהמשפט הציבורי, המחייבות אותם בתום לב מוגבר כלפי לקוחותיהם", אשר בא לידי ביטוי בין השאר באי-מתן הסברים ומידע ברור ללוקחי ההלוואות.

סקר שנערך עבור "ידיד" בחודש יולי השנה מצא כי 55% מבעלי הדירות בישראל מתקשים לעמוד בתשלומי המשכנתה שלהם, גידול של כ-10% בהשוואה לסקר שנערך כחצי שנה קודם לכן. על פי הערכת עו"ד רבינוביץ, מדי שנה מוצאים מאות צווי פינוי מבתים בגלל אי-יכולת להחזיר משכנתאות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו