בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסכסוך בין יהודי וינה למדינת ישראל מגיע לבית המשפט העליון

לפי הקהילה, ההחלטה לא להשיב לה את ארכיונה הופכת את ישראל ל"מקלט למסמכים גנובים", והעליון יצטרך לקבוע את גבולות סמכות גנז המדינה

30תגובות

הקהילה היהודית בווינה הגישה לבית המשפט העליון בישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים שלפיו הארכיון של הקהילה היהודית בווינה לא יוחזר לה. בשל כך יידרש בית המשפט העליון להכריע מהם גבולות הסמכות של גנז המדינה כשומר על נכסיה הארכיוניים של ישראל.

הקהילה בווינה מפנה האשמות קשות כלפי ישראל, וטוענת כי גנז המדינה חורג מסמכותו בבואו ליישם את חוק הארכיונים וכי בהתאם למדיניותו, הארכיונים הציבוריים בישראל, ובכללם הארכיון היהודי, עלולים להפוך עיר מקלט למסמכים גנובים מחו"ל. הגנז, הד"ר יעקב לזוביק, דוחה את הטענות.

הסכסוך בין הגופים פרץ לפני שנה וחצי. הקהילה האוסטרית דרשה לקבל לידיה אלפי מסמכים שהפקידה לפני עשרות שנים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. לטענתה, היא מסרה אותם בהשאלה וכעת מעוניינת להשיב אותם לידיה ולהציגם במרכז תיעוד חדש שמוקם בווינה.

אז למי שייך הארכיון | עופר אדרת

הארכיון של הקהילה בווינה כולל אלפי מסמכים מהמאה ה-17 ועד 1945, שמתעדים 300 שנות חיים יהודיים באוסטריה. לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילה היהודית המשתקמת בחרה להפקיד אותו בידי הארכיון הירושלמי, מחשש שלא תוכל לשמור עליו בעצמה.

הארכיון היהודי סירב, בטענה כי המסמכים מווינה נמסרו לו לצמיתות. הקהילה בווינה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שפסק כי המסמכים יישארו בישראל, לאחר שקיבל את חוות דעתו של גנז המדינה.

הקהילה בווינה טוענת כי סיכמה עם הארכיון על השאלה, שהניבה ארבעה משלוחים של מסמכים היסטוריים מווינה לירושלים – ב-1952, 1966, 1971 ו-1978. "במסגרת הסיכומים שנערכו בין הצדדים הובהר, חזור והבהר, כי המסמכים ההיסטוריים מועברים בהשאלה בלבד וכי הבעלות בהם נשארת ותישאר תמיד בידי הקהילה היהודית בווינה", טוענת הקהילה.

מנגד, טוען הארכיון היהודי המרכזי, כי המסמכים הועברו אליו במסגרת מה שכינה גנז המדינה השאלה לצמיתות. “אנשי קהילת וינה התכוונו שהאוסף יעבור לישראל לצמיתות וללא תנאים, הם לא התכוונו שהוא יחזור לווינה. מטרת ההעברה היתה לחזק את מרכזיותה התרבותית של ירושלים", כתב לזוביק בחוות הדעת שלו.

"הארכיון מעולם לא התבקש וממילא לא התחייב להחזיר את הארכיון לווינה", מסרה הדסה אסולין, מנהלת הארכיון היהודי המרכזי. “להפך. הקהילה נתנה ביטוי בכתב ובעל-פה לכך שהיא אינה מעוניינת להחזיק בחומר או לקבל אותו בחזרה, ורק מבקשת לקבל העתקים ממסמכים שיהיו דרושים לה לניהול ענייניה. בהתאם לכך, השקיע הארכיון משאבים כספיים ואנושיים רבים כדי לסדר, לקטלג, לשמר ולאחסן את החומר".

לצד זאת, אומרת אסולין, כי יוצאי וינה החיים בישראל, שמספרם גדול מיוצאי וינה שחיים באוסטריה, "מתנגדים נחרצות למשלוח החומר לווינה". בהתייחסה לערעור אמרה כי יש בו "התרסה נגד מדינת ישראל ומוסדותיה והבעת זלזול בהחלטות שהתקבלו כחוק על ידי גופים מוסמכים של המדינה".

בשבוע שעבר ערערה הקהילה היהודית בווינה לבית המשפט העליון על ההחלטה, בטענה שלגנז המדינה כלל אין סמכות לדון בגורלו של החומר הארכיוני הזה. “סדר הדברים התהפך וחלוקת הסמכויות בין הגנז לבין בית המשפט התערבבה", כתבו עורכי דינה של הקהילה הווינאית, גלעד מעוז, רוני אבלסקי וגדעון ויינבוים ממשרד אפשטיין, רוזנבלום, מעוז.

לטענתם, אם לגנז תהיה סמכות להחליט על גורלו של הארכיון הזה, ייווצר תקדים מסוכן שישפיע לרעה על כל אדם או גוף שמחזיק בידיו מסמכים ארכיוניים ומשאיל אותם לארכיון ציבורי. “משמעותה של ההחלטה היא כי אדם או גוף אשר 'חטא' בכך שהסכים להשאיל חומר ארכיוני לארכיון ציבורי, מתוך אמונה כנה כי הארכיון הציבורי יכבד את ההתחייבות שניתנה לו, וכי החומר הארכיוני יושב אליו עם סיום ההשאלה – יופקע מידיו החומר הארכיוני, אם כך יחליט הגנז", כתבו בערעור לבית המשפט העליון.

"אותו אדם או גוף יאבד, לפי גישה זו את הזכות החשובה ביותר: להשיב את החומר הארכיוני חזרה לחזקתו. זאת, שעה שכל אדם או גוף אחר שמחזיק חומר ארכיוני מחוץ לארכיון ציבורי, למשל במעונו, עודנו חופשי לנהוג בו מנהג בעלים ואין כל הוראה שמאפשרת לגנז למנוע ממנו, בין היתר, להעבירם לכל מי שאליו יחפוץ, בין בארץ, בין בחו"ל".

חוק הארכיונים, שחוקק ב-1955, מנסה לעשות סדר בשטח ההפקר שבין הבעלות הפרטית והציבורית על חומרים ארכיוניים. ואולם, עיון מדוקדק בו מעלה כי הוא אינו נותן מענה לתרחישים מורכבים מהסוג שעלה כעת לדיון.

מצד אחד, החוק קובע כי אסור להוציא חומרים מארכיון ציבורי ללא אישור הגנז. "הרעיון שביסוד הקביעה הוא שהחברה צריכה לאסוף בארכיוניה את תיעוד עברה, ומרגע שתיעוד נכנס לאוצר המורשת הכללית, אין להוציאו משם ללא שיקול דעת", כתב באחרונה גנז המדינה בבלוג שלו.

מנגד, בהתייחסו לחומרי ארכיון שנמצאים בידיים פרטיות, החוק מעניק הגנה לבעליהם ואף מאפשר להם להוציא את החומר מהארץ. הסייג היחיד הינו שעליהם לאפשר לגנז המדינה לעיין בחומר, לצלם אותו או לערוך רישום שלו, בטרם החומר הוצא מישראל.

"המחוקק ביקש לאפשר לבעלים פרטיים של חומר ארכיוני להעביר את החומר לכל גורם אליו יחפצו - כולל מחוץ לישראל - מבלי שלגנז יש כל זכות למנוע זאת", טוענים עורכי הדין של הקהילה בווינה. “זכות הבעלות על חומר ארכיוני אינה הפקר...המחוקק ביקש להגן עליה, להדגיש את חשיבותה, ולמנוע במפורש את האפשרות שהגנז יפגע בה".

עורכי הדין הזהירו ממצב בו ארכיונים ציבוריים בישראל יהפכו עיר מקלט למסמכים או חפצים גנובים, והתריעו מתרחיש דמיוני, בו ישראלים יגנבו מסמכים מארכיונים של קהילות יהודיות בחו"ל ויעבירו אותם לארכיונים ציבוריים בישראל. “לפי הפירוש האמור, חוק הארכיונים מאפשר לגנז לסרב להוצאת החומר הארכיוני מהארכיון הציבורי והשבתו לידי המוזיאון בחו"ל ממנו נגנב החומר", כתבו.

לזוביק, דוחה את הטענות. “הרי אף אחד לא טוען שהאוסף הווינאי נגנב. מה שהועבר מווינה לירושלים הועבר לאור היום ובהסכמה מלאה של שני הצדדים", אמר בתגובה. לדבריו, “חוק הארכיונים, שהוא המקור לסמכות הגנז לאשר או לאסור הוצאת תיעוד מארכיונים ציבוריים, מתייחס לחומר שהופקד בו כדין, כמו במקרה הזה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו