שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורלי וילנאי
אורלי וילנאי
אורלי וילנאי
אורלי וילנאי

זה קרה ב-19 בדצמבר, בתחנת הדלק שליד בית החולים גהה בפתח תקוה. אישה בשנות השלושים לחייה ניגשה למתדלק כשבידיה בקבוקי פלסטיק ריקים. היא ביקשה ממנו למלא אותם, שילמה ופנתה ללכת. למתדלקים לא היתה סיבה לחשוד שדבר מה אינו כשורה. לא אחת קורה שאנשים שרכבם נתקע באמצע הדרך בלא דלק באים מצוידים בבקבוקים כדי לרכוש את הכמות הנדרשת להתנעה ראשונית. אלא שלאותה אישה לא חיכה שום רכב, לה היתה מטרה אחרת לגמרי. היא התרחקה מעט, שפכה על עצמה את הדלק, הציתה ובתוך שניות היתה ללפיד אנושי בוער.

שבועיים וחצי שכבה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים בילינסון. ארבעה ניתוחי השתלת עור כבר הספיקה לעבור, עד שבמוצאי שבת האחרונה הכריע חיידק את גופה החלש והיא נפטרה.

שמה היה נועה כהן, בעוד חודש היתה אמורה להיות בת 33 ומאוד ייתכן שהיה אפשר למנוע את הטרגדיה הזאת. את סיפורה מספרות לי אחיותיה, שביקשו להישאר בעילום שם.

המרכז לבריאות הנפש גהה

כשנועה היתה בת שלוש, אומצו היא ואחותה בת הארבע על ידי בני זוג שלא היו להם ילדים משותפים. לאב היתה בת מאישה אחרת, לנועה ולאחותה היו עוד אחים ואחיות, אולם הם פוזרו בבתים אחרים. בתו של האב, האחות שאומצה עם נועה, ועוד אחות, שהופרדה מהן - שלושתן, שהיו בקשר עם נועה עד יומה האחרון, מספרות עכשיו את סיפורה.

כשהיתה קטנה נועה אובחנה כסובלת מבעיות קשב וריכוז, אולם מעבר לכך הכל היה בסדר. ילדה רמת שרונית, תלותית משהו וקשורה מאוד להוריה המאמצים, אבל גם חברותית ואהובה. אחיותיה מתארות בחורה טובת לב, "נשמה טהורה", הן קוראות לה. משבגרה החליטו ההורים לעזוב לכמה שנים את הארץ ונסעו לארה"ב. נועה נסעה איתם, היא התקשתה לשאת את המחשבה שעליה להיפרד מהם.

אלא שרצה הגורל, והאם המאמצת נפטרה ממחלת הסרטן וזמן קצר לאחר מכן מת גם האב מדום לב. נועה חזרה לישראל, אבל התקשתה להתאושש. אחיותיה מתארות הידרדרות נפשית שהובילה גם לכאבים פיזיים, ומשלא נמצא דבר בגופה אחרי אשפוזים בבית חולים רגיל, הוחלט להעבירה לבית החולים גהה כדי לאזן את מצבה הנפשי. ארבעה חודשים שהתה בגהה, חודשיים מהם במחלקה סגורה, אחר כך שוחררה לזו הפתוחה, ואף דובר על העברתה למגורים בהוסטל.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והסיפורים ישירות אליכם

"נועה אמרה לכל מי שרצה לשמוע שהיא רוצה למות", מספרות אחיותיה. על כך מעידה גם אם לחולה אחר המאושפז שם, שלדבריה התבקשה על ידי אנשי הצוות שלא להתערב. האחיות טוענות שהאיום בהתאבדות נענה באדישות. "אני לא מבינה למה שיחררו אותה לפתוחה", אומרת אחת מהן; "זה היה ברור שהיא נחושה לפגוע בעצמה, שצריך לאזן אותה מבחינת תרופות לפני ההעברה למחלקה הפתוחה. זלזלו באיומים שלה. אנחנו לא משפחה חזקה, אין מי שיילחץ ברקע, וזה מה שקרה".

כשמדובר במחלת נפש, התלות בצוות הרפואי ובהחלטותיו המקצועיות מוחלטת. לכאורה אין סיבה שישחררו אדם שהם סבורים שאינו חזק מספיק, ובכל זאת, טוענות אחיותיה של נועה, צריך היה להקשיב לה.

מבית החולים גהה נמסר בתגובה: "ברצוננו להביע את צערנו העמוק ותנחומינו הכנים. בית החולים העניק טיפול רפואי מסור למנוחה, על פי כל אמות המידה המקצועיות המחמירות. בשל חיסיון רפואי אנו מנועים מלהתייחס אל פרטי המקרה".

ששון לא תשלם

ביום שני השבוע פורסם ב"הארץ" סיפורה של אילנה ששון. ב-1988 ששון חתמה לשכן שלה, יצחק ועקנין, דייר עמידר, על מה שסברה שהוא ערבות לחוזה שכירות לשנה. אולם החוזה הוארך שוב ושוב, שנה אחר שנה, מבלי שוועקנין שילם שכר דירה, ובסופו של דבר עמידר תבעה מששון את חובו המצטבר - יותר מ-80 אלף שקלים.

בניגוד לעשרות המקרים שבהם אנו מטפלים, של דיירים הנדרשים לשלם את חובם ואף מפונים מדירתם אם לא עשו כן, במקרה הנ"ל לא קרה הדבר. השאלה אם יש קשר בין עובדה זו לבין העובדה שחיים סבג, מנהל סניף עמידר חדרה, הוא בן דודו של ועקנין, נותרה פתוחה. אגב, סבג הוא גם האיש שהחתים את הערבים ב-88'.

אחרי דין ודברים לא פשוט עם אנשי עמידר, שאף איימו כי אם נפרסם את הסיפור לא יוכלו לשחרר את ששון מהערבות, התקשר אתמול סמנכ"ל עמידר לששון והודיע לה שהיא משוחררת מהחוב.

המקרה הזה הסתיים בטוב, אבל עמותת ידיד מאיימת כעת לפנות לבג"ץ אם לא יבוטל נוהל החתמת ערבים בדיור הציבורי. במכתב חריף ששיגרו עו"ד שני רבינוביץ' וסמנכ"ל ידיד רן מלמד לשר השיכון הם טוענים, שמדובר ב"דרישה בלתי סבירה ובלתי מידתית המהווה חסם קשה ומהותי בפני אנשים אלה במימוש זכויותיהם". סמנכ"ל המשרד ענה בתגובה, כי מדובר בבקשה מידתית, שיש בה איזון בין קשיי הדיירים לבין הצורך בערבות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ