בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומנה המלא של הלוחמת האלמונית: "בשלווה גמורה מסתכלים למוות בעיניים"

יומן של לוחמת אלמונית מגטו ורשה מתאר את דעיכת הלחימה בנאצים. "האל שותק כספינקס ואינו עונה. ואתם, העמים, למה אתם שותקים? האינכם רואים שרוצים להשמיד אותנו?"

9תגובות

היומן מתוך אוסף אדולף - אברהם ברמן (Adolf - Abraham Berman):

היום השישי, 24/4/1943

"שקט עד השעה 12. "אזעקה", הגרמנים נמצאים בתוך הבית שלנו. זה עבר בשלום. אנו ממשיכים לישון. סדר היום שלנו הפוך. אנו ישנים במשך היום, מבשלים ואוכלים בלילה. אנו נמצאים במקלט אנטי אווירי. שוררת בו דממה עמוקה. השעה 20:00, נשמעים צעדים מחוץ למקלט. מישהו דופק על ה"יודאש" (Judasz - פתח מוסווה). למשך דקות מספר משתררת חרדה גדולה.

האנשים הדופקים בדלת הם מר רוזנהיים (Rosenheim) וגברת סוניה (Sonia). הם מזהירים אותנו ש[הבית] בוער. כל הצעירים יוצאים לחצר. הבית עולה בלהבות. חזית הבית הוצתה. דירות נשרפות. אנו פותחים בפעולת כיבוי. ללא דיחוי אנו פותחים את מכלי המים ושופכים מים על הדירות שמעלינו. אנו מסתכלים דרך חלון הדירה ורואים איך הגטו בוער, כולו אחוז להבות.

אנו מתפעלים מהבחורים שלנו המשמשים ככבאים. הם אינם מתייראים מפני האש, והרי בכל מקרה דינם מוות. מי שלא ראה את המראה הזה חסך לעצמו עצבים ובריאות.

אי–פי

הבחורים עסקו בכיבוי עד שתיים לפנות בוקר. מר קרמן (Kerman) מעיר אותנו. אנו עולים לדירה שמעלינו וסוגרים את ברזי הצינורות כי המים זורמים אל תוך המרתף. את כל זה עושים מר ארנבראון (Arenbraun), אשתו ואני. אנו שואבים את המים מהקומה השלישית, אך זו ברכה לבטלה – הגרמנים חזרו, והם נמצאים בקרבת מקום. אנו חוזרים בריצה למקלט.

בשעות הצהרים שוב הציתו הגרמנים את הבניין. הפעם לא את חלקו העליון, אלא את הרצפה שמעל המקלט האנטי אווירי, המחבוא העיקרי שלנו. החלטנו לא לכבות את האש. בעצמנו הבערנו את המדרגות המוליכות אל המרתף שלנו והצתנו עצים וחומרים דליקים המתגלגלים בחצר ובדירות. בשעה 6 בבוקר אנו הולכים לישון. הגטו עולה באש."

היום השמיני, יום ב', 26/4/1943

"הבית שלנו בוער אף הוא. הבית מצד רחוב זמנהוף (Zamenhof), שהסתתרו בו אנשים, עולה גם הוא בלהבות. אנשים נמלטים משם ומגיעים אלינו. נראה שאסון הולך וקרב. במקלט צפוף מאוד בגלל מספרם הרב של האנשים, ויש עוד רבים המבקשים להיכנס, מתדפקים על פתחו, מבקשים שנכניס אותם. האנשים צועקים ורבים. כל אחד רוצה לחדור אל תוך המחבוא. קשה לתת רשות כניסה. עם בוקר המצב מתבהר מעט. אנשים רבים מצאו מקומות מחבוא אחרים. אנשים סודרו במחבוא של מר סובה (Sowa) ומר רוזנהיים. השאר הסתדרו אצלנו.

בגלל העשן והצחנה השהות במרתף כמעט בלתי אפשרית. אנו סותמים את חריצי הדלת בפיסות נייר. אני רוצה ללכת אל אחי, הנמצא בבונקר אחר, בחצר השנייה, אך זה רחוק מדי וגם מסוכן מדי. האוויר במרתף איום. אנשים כמעט נחנקים. רבים מתעלפים, מאבדים את הכרתם. המצב קשה ביותר. שינה אינה באה בחשבון בגלל סכנת חנק".

היום התשיעי, יום ג', 27/4/1943

"בעלי הבונקר מתכנסים לראשונה להתייעצות. הבעיה: לאנשים שהגיעו מבונקרים אחרים אין מה לאכול. אין ברשותם שום מזון. פרט לכך הם מרבים להתקוטט ולהרעיש. בנוכחותו של מר ביכובסקי (Bychowski), שהגיע יחד עם האנשים האחרים, נפלה ההחלטה הבאה: בכל יום ויום יחולקו קערת מרק וספל קפה לאדם. את המנות יחלקו המבוגרים ביותר, אלה המבשלים את האוכל. לראש מחלקי המזון נבחר אדם אשר גם קודם לכן עסק בכך. כולם קיבלו את ההחלטות בקורת רוח. לאחר מכן נבחרו כמה אנשים שמתפקידם להשליט סדר בתוך הבונקר. נקבעה שמירה, ומר מורדכו (Mordecho) מונה לאחראי לה. כך הסתיים היום. בשעה 6 שכבו כולם במיטות, אם ניתן בתנאים שלנו לכנותן כך. במיטה שלי השכיבו ילד קטן. הוא היה מאוד לא רגוע, הסתובב מצד לצד, זרק את עצמו מתוך שינה עד שכאב לי בצד, אבל תודה לאל, היום עבר בשלום.

פתאום חבטה, המולה, רעש נורא. רימון יד התפוצץ בקרבת מקום. האנשים מתרוממים, אבל כולם שומרים על שקט, דממה עמוקה. האויב מכתר את הבית שלנו, מחפש אותנו. אמצעי ההגנה שלנו הוא שקט, דממה מוחלטת. בשעה 6 [בערב] מתחילה תורנות השמירה שלי. מרחוק נשמעות יריות. השעה עכשיו 19:35".

ערב, יום ד', 28/4/1943
"זהו יומנו העשירי בבונקר. עשרה ימים של מאבק עם אויבנו צמא הדם, המתכוון להשמידנו לחלוטין. הוא פתח את הלחימה ברימונים ובטנקים ומסיים בהצתת בתים. אנו חייבים לשרוד, נקווה שנשרוד. אנו לוחמים למען הצדק ולמען הזכות לחיות.

בינתיים פסקו ההפצצות והיריות, והסכנה שארבה לנו פנתה מאתנו והלאה. האנשים מתרחצים, מחלקים קפה, מבשלים אוכל. הכול נעשה בשקט, בדממה. כל האנשים והשומרים עובדים ביעילות, הכול נעשה בהתאם להוראות ראש הבונקר. היום עבר באופן נורמלי".

היום ה - 11, יום ה', 29/4/1943

"היה לילה מסוכן מאוד. בשעה 16:00 השליך האויב רימון אל תוך המרתף שלנו. התוצאות היו חמורות. בקיר הקדמי נפער חור בגודל של אצבע. אומרים שהאויב הטמין מכונת תופת. לילה כזה היה גם לשכן שלנו, מר סוֹבָה. אצלו העיף רימון היד את הגג. תודה לאל, הכול נגמר בשלום. היום היה נורמלי. רמת ההיגיינה "גבוהה ביותר". נדמה כאילו האדם התעורר משינה עמוקה. מתחילים לחשוב בצורה מציאותית. מתחילים לחשוב על בריחה לצד ה"ארי". כל מי שיש לו אפשרות מתחיל להתכונן. אלה מחשבות מציאותיות, אך לא בהישג ידו של כל אחד.

במרתף שלנו לא ניתן יהיה להתקיים תקופה ארוכה. האוויר נורא, כינים וצפיפות שולטים בכול. מה נותר לעשות? לצאת ולסכן את החיים או שמא למות כאן? מי שיש לו ברירה, מי שיש לו האומץ לברוח לצד השני, חייב לעשות זאת. אך צריך לחכות כמה ימים. אם האויב יחדל מהתקפותיו, סיכוי הבריחה יגדל, ולכך אנו מצפים".

יום ו', 30/4/1943

"היום חלף בצורה נורמלית. בלילה הייתה חרדה גדולה. האויב מחפש אותנו בכל מקום, מצותת, דופק, מסתובב סביבנו. עיקר ההגנה שלנו – דממה עמוקה ביותר. בשבת בלילה - גם רגע של חרדה. משעה 11 בבוקר האויב כבר היה במלוא הפעילות. התפוצצויות הרימונים הפריעו לאנשים לישון.

בשעה 12 בצהריים התחלתי את משמרת השמירה שלי ביחד עם מר טבצ'ניק (Tabacznik). אנו שומעים שהאויב עושה משהו ליד קיר הבית, מכין משהו. רעש רימונים מתפוצצים הולך וקרב. פתאום רעם מחריד, הקירות רועדים, כולם קפצו מהמיטות בבהלה, אבל דבר לא קרה. שוב משתררת אצלנו דממה מוחלטת. מרחוק נשמעים רעשים, התפוצצויות. הפעילות ממשיכה. ישנתי שעתיים. השעון מורה 4 לפנות בוקר.

היום לא חילקנו קפה, משום שאצל מר סוֹבָה התפוצץ צינור, והוא נאלץ לסגור את המים. לראשונה אנחנו שואבים מים מהבאר שלנו. המים טובים רק לבישול, כי במשך כחודשיים הם לא עברו סינון. הבונקר שלנו הוא כמו בית מרחץ. כל כך חם כאן. יותר ויותר חשים מחסור באוויר. אצל אנשים מספר הופיעה פריחה על הגוף, זה לא טוב. הפתח - יוּדאש - לא נפתח היום. ה"אריים" שלנו אינם יכולים לצאת. המצב אינו ברור. מחכים. בערב חש הסיור שלנו בחרדה הגדולה השוררת ברחוב. קרוב לוודאי שהאקציה תימשך גם הלילה. במשך היום ובמשך הלילה עלינו להישאר בבונקר שלנו".

בוקר, יום א', 2/5/1943

"הפעילות שלנו נפתחת בניקוי הדם לפני המחבוא שלנו. בשעה 13 נשמעות שיחות בקול רם, לאחר מכן שומעים ממדרגות החזית הקדמית (אותן מדרגות אשר שרפנו) תנועה ורעש. אלה אנשים העובדים בניקוי. מר סוֹבָה מספר שהגרמנים מצאו אתמול אנשים שהתגוררו בבית שלנו ובמשך כמה ימים התגלגלו בחצר. הגרמנים דרשו מהם לגלות את הכניסות לבונקרים. לאושרנו, לאנשים אלה לא היה שום מושג.

אני כעת בשמירה. לפניי עוד שעתיים. אשרטט כאן תכנית של הבונקר שלנו עם כל הגישות. המחשבה על בניית הבונקר עלתה רק אחרי האקציה של חודש ינואר.
תמיד סברנו שצריך להסתתר היטב. גם בעלי תעודות ואישורים (Ausweis), אשר הופיעו ברחוב בזמן האקציה, נלקחו. נותרו רק אלה שהסתתרו. מסיבה זו בניית בונקרים הפכה ל(תופעה) המונית. העבודה נמשכה יומם וליל בלהט גדול. נבנו דרגשי שינה, רצפות, מדרגות. נחפרה באר. העץ הנחוץ לבנייה נלקח מדירות (כלומר, מדירות נטושות). הבנייה נמשכה שישה שבועות. בשעת הבנייה הוכנו גם מצרכי מזון, מלאי לעתיד. כל זה עלה לנו בבריאות ובעצבים, אך אין טעם להרחיב על כך את הדיבור. כל פריט שהובא או נעשה היה מלאכת מחשבת. ה"אריים" היו באים לעבוד כדי להבריח דברים. הם לקחו אתם סוכר ודברים אחרים ובתמורה הביאו מזונות נחוצים. כך זה נמשך עד לאקציה האחרונה.

הבנאי של הבונקר שלנו היה מר ארנברנד (Arenbrand). תחילה הוא בנה מרתף קטן שגבל בקיר הבניין ברחוב מילא 34 עם כניסה משמאל. כשעיינתי עם דודי בתוכנית הבונקר, צצה (בנו) המחשבה על הרחבת הבנייה כך שתקיף את כל המרתפים. הכניסה מימין נאטמה, כך שכל המרתפים יצרו ביחד בונקר אחד. תחילה התקדמה הבנייה במהירות. הרבה חישובים ותכניות נעשו והוצאו לפועל עד שהדבר המכונה בונקר קיבל את צורתו הנוכחית.

כדי להגיע לבונקר יש לפתוח פתח מוסווה, הנמצא בקיר השמאלי של הבניין. ממדיו של הפתח: 30X45 ס"מ. לאחר הפתיחה יש לרדת לעומק של 90 ס''מ, לעבור חצי מטר בכפיפה, ולבסוף לרדת כמה מדרגות; אז נמצאים במקום המחבוא שלנו".

המשך יבוא

"לאחר חמישה ימים שוב לקחתי לידי עיפרון. חלפו חמישה ימים קשים וטרגיים, קשים מכל בחינה. בזמן קצר זה התנסינו בניסיונות רבים. תנאי החיים שלנו היו קשים מאוד מרגע כניסתנו למחבוא, ונעשו קשים עוד יותר מאז שאירחנו 45 אנשים. לרובם לא היה שום מזון. המצב הורע עוד יותר כאשר ביום שני, בחצות, נפסק זרם החשמל. אנו ניצבים בפני בעיה קשה: איך נבשל? מצרכי המזון של רוב האנשים דורשים בישול. לנו אין תנורים המחוברים לארובה. ראשי הבונקר דנו בבעיה זו במשך שלושה ימים, ובינתיים פרצו סכסוכים וריבים, וכולם רבו עם כולם. הסכסוכים הגיעו לממדים כאלה, שאח רב עם אחות, ידיד עם ידיד, וכולם רבו בינם לבין עצמם.

הרעב לא פסח על איש. הריבים היו קולניים כל כך, שהדיהם נשמעו בוודאי מחוץ לבונקר. המצב היה נורא וגם מסוכן, ולא נראה שיש לו פתרון. כל מאמצינו כשלו. היינו חסרי אונים. כל בעלי המקצוע שלנו וכן אנשים שיש להם כישורים כלשהם פתחו בהתייעצויות איך לפתור את בעיית סילוק העשן.

מצבם הנפשי של האנשים איום. אין הם יכולים עוד לשאת את המציאות כפי שהיא. חלקם שוכבים על האדמה מעולפים. הפגועים ביותר הם הילדים. כבר עברו שלושה ימים, שלושה ימים ללא אוכל חם. המצב משפיע על היחסים בין האנשים. בעיית המטבח עדיין לא נפתרה. לכל אחד דעה משלו.

לבסוף, למרות הקטטות והריבים הארוכים, נפתרה בעיית המטבח ונמצאה דרך להוציא את העשן. אסור לדבר עם איש כדי לשמור על השקט. על כל שאלה מקבלים תשובות דוחות וגסות. האנשים בבונקר, בניגוד להתנהגותם קודם לכן, נוהגים בחוסר אדיבות, בחוסר התחשבות.

בשעה 3 לפנות בוקר מר טבצ'ניק ואני הצבנו תנור בחדרון הצמוד. הסיר השמיש היחיד היה של משפחת ארנברנד. הלילה היה מזוויע. שררה עצבנות איומה. במשך כמה שעות הייתי עדה לאירוע מזעזע כאשר מהבונקר של הבית השכן הוציאו יהודים.

בזמן השמירה הלילית שלי (שארכה ארבע שעות) שכבתי ליד היודאש והאזנתי לשיחות שהתנהלו בחוץ. השיחה בין הגרמנים, רוויית אירוניה וסדיזם, זרקה קור בגופי והרתיחה את דמי. "כן". הגרמנים בטוחים שהצדק אתם. אנו נחשבים לרוצחים, והם מבקשים להציג את עצמם כדגם של מוסר ואנושיות. היה צריך להאזין לשאלות מלאות הציניות והאירוניה שהם הפנו זה לזה. תיאורי השנאה העיוורת כלפינו, הנרדפים והמעונים, גרמה לי לחוש כאילו זורים מלח על פצעיי הפתוחים. הדיבורים שלהם הסתיימו תמיד בפרצי צחוק גסים. מי שלא שמע את השיחות האלה, חסך לעצמו עצבים והתרגשות.

טרה-טה-טה-טה-טה-טה-בום!! האויב יורה ממכונות ירייה וזורק רימונים אל תוך הבונקר. הבונקר מתכסה בחלקו בעיי מפולת. האנשים בפנים נוהגים באומץ. בשלווה גמורה מסתכלים למוות בעיניים.

בדממה אנו מכבדים את מות האנשים הנשרפים בלהבות. הגרמנים יורים בכל יהודי שהם מוצאים או תופסים ושורפים את הגופות על המוקד בחצר הקהילה ברחוב זמנהוף 19. החסידים של היטלר, המשרתים והתליינים המסורים שלו, המצייתים בכל מאודם להוראות המנהיג, מבצעים הכול בהתאם לצו האומר שבשנת 1945 לא ייוותר באירופה ולו יהודי אחד.

היום שררה דממה למשך זמן רב. עד מאוחר בערב שכבנו על הדרגשים לאחרי ארבעת ימי רעב אלה. אותו לילה בישלתי בשקט אוכל לעצמי בלבד, כפי שעשה גם מר טבצ'ניק. הלילה עבר באופן נורמלי. הגרמנים עבדו בקרבת מקום. האנשים מתעוררים משנתם, ליתר דיוק, הם אינם מצליחים להירדם על הדרגשים הקשים, על האדמה הקשה. עצמותיהם כואבות.

מוזס חאק (Mozes Chak) השתגע וסתם את צינור האוורור. בלילה התמלא הבונקר עשן. כתוצאה מכך סבלה מאוד הגברת סאמט (Samet), חולת לב, שהתעלפה כמה פעמים. איזק (Izak) דחף לה אמוניה מתחת לאף, מה שהשיב את רוחה אך גם גרם לה כוויה בשפתיים.

ניקינו את צינור האוורור והתחלנו לבשל. כולם היו מרוצים כי אכלו משהו ושכבו לישון במצב רוח משופר. מראם של אלה אשר לחייהם כבר היו שקועות השתפר, עיניהם התבהרו, ושוב ניתן להבחין בהן בניצוץ של חיים. עכשיו כל אחד מאמין שיחזיק מעמד.
במפתיע יש לנו שוב אור, זרם החשמל חזר. אולי גם השמש עוד תאיר לנו? כבר ממש הגיע הזמן. הולך ונעשה בהיר יותר. בדמיוני נדמה לי לרגעים שהבונקר שלנו הוא ספינה טובעת. אנו מנותקים מהעולם כולו, חסרי אונים, נשענים על כוחנו בלבד. על הצלה אין מדברים. במאמצים רבים אנו מאריכים את קיומנו. החיים שלנו מאוימים כעת ביותר, הסכנה מתמדת. רמת החיים נמוכה מאוד. האנשים חצי עירומים, לבושים סחבות, מתרוצצים מדוכדכים על רצפת האבן. אינם מסוגלים לחיות ואינם מסוגלים למות.

הרעש הקטן ביותר או התפוצצויות מרוחקות של רימונים מעוררים אצל האנשים תגובות חריפות ביותר - כולם שרויים במתח בגלל היחסים השוררים בבונקר. ואמנם, אם נודה על האמת, אנחנו מעין סירה קטנה ובה אנשים רבים עם מעט מאוד מצרכי מזון, והיא שטה בים סוער, והגלים מטלטלים אותה, ואין לה שום תקווה להינצל. עתיד לא משמח. נראה כאילו המים מחפשים נקודת תורפה בתוך הסירה כדי לחסל אותה במהירות. פורענות מתרגשת עלינו, אס או אס (SOS – Save Our Lives)?

אני עצמי נדהמת מכך שבתנאים אלה הצלחנו לחיות ולהחזיק מעמד במשך שלושה שבועות. אנו יודעים היטב איזו מין אקציה זו כי הרי הודיעו עליה מראש. זהו חיסול יהדות ורשה ולאחר מכן הסוף שלנו והשמדה. בדרך כלל נהגו הגרמנים להתקיף אותנו בלילות. כעת הם מרחיבים את התקפותיהם גם לימים. אנו חייבים לשמור על דממה מוחלטת (בשוכבנו) על הדרגשים שלנו כדי שהאויב לא יגלה אותנו. בלילה אפשר אמנם להעז לצאת לרחוב.

היום עבר באופן נורמלי לקול ירי רובים והתפוצצויות רימונים. פתאום אנדרלמוסיה, המולה. אחדים רצים עם דליי מים, אחרים דורשים טיפות הרגעה (ולריאנה – Waleriana). אנשים נופלים על הארץ ללא הכרה. מה קרה? העניין מתבהר. לפני זמן קצר בישלנו על גז, והגז גרם להרעלה קלה. מצב זה נמשך עד לאזעקה הבאה.

אני יוצאת לרחוב. בוער. מסביב הכול עולה באש. הרחובות מילא, זמנהוף, קוז'ה (Kurza), נלבקי (Nalewki), לובצקי (Lubecki) – כולם עולים בלהבות. בוערים בתי מלאכה, דירות, חנויות, ובתים שלמים. הגטו כולו אינו אלא ים של להבות. נושבת רוח חזקה מאוד, המלבה את האש ונושאת את הגצים מהבתים הבוערים אל אלה אשר עדיין לא הוצתו. האש מכלה הכול. המראה מבעית, מזעזע. האש מתפשטת מהר כל כך, שאנשים אינם מספיקים להימלט מהבתים ונספים באופן טרגי.

בגלל השרפה יש ברחוב תנועה רבה. אנשים עם צרורות רצים מבית לבית, מרחוב לרחוב. אין שום ישועה, איש אינו יודע איפה להסתתר. מתוך ייאוש מחפשים אבל אין שום הצלה, שום מחסה. המוות שולט בכל. חומות הגטו מוקפות. אין יוצא ואין בא. הבגדים בוערים על גוף האנשים. צעקות כאב, בכי. הבתים והבונקרים בוערים. הכול הכול אחוז להבות. כל אחד מבקש להינצל, כל אחד מבקש להציל את חייו. האנשים נחנקים בגלל העשן. כולם מתחננים לעזרה. רבים, כמעט כולם, צועקים אל האלוהים: "אלוהים, הראה את כוחך, רחם עלינו". האל שותק כספינקס ואינו עונה. ואתם, העמים, למה אתם שותקים? האינכם רואים שרוצים להשמיד אותנו? למה אתם שותקים? הכל נגדנו.

בתוך הבונקר - מחסור באוויר. חלק מהאנשים מאבדים את ההכרה ונופלים על הארץ. בלי הרף האויב מפציץ ברימונים, בלי הרף נשמעות יריות ממכונות ירייה. הרעש מחריש אוזניים. למרות הסכנות יהודים רצים ברחובות רק כדי להציל את החיים. הכול אחוז אש. נדמה שסוף העולם הגיע. "מי שיכול - שיציל את עצמו!" מצב מחריד, איום. כולם רוצים להינצל. קרב איתנים. הגיהינום ירד אלי אדמות. "התופת" של דנטה (Dante) – אי אפשר להאמין ואי אפשר לתאר...

חלף לילה נורא. לבסוף מניח לנו האויב, ויש קצת שקט...

האויב מחדש את מעשה ההשמדה שלו... יום חדש מתחיל. עם היום החדש משתררת דממת מוות. האנשים שרועים בפינותיהם ללא אוכל וללא משקה. בית קברות בלהבות. שומעים רעש מתכת נופלת וקורות בוערות מתמוטטות.

הבחורים מהארגון שלנו באו לביקור. בתדהמה ובפיות פעורים אנו מאזינים לסיפוריהם. הארגון פורק. כל אחד פועל על דעת עצמו ומתוך סיכון עצמי. לפי מה שהבחורים מספרים, נהרגו בגטו כ-300 גרמנים. הקבוצה משטח "המברשתנים" הפגינה התנגדות למופת. הם פגעו בשתי משאיות עם חיילים לטבים. הבחורים מהארגון מתרוצצים בכל המקומות, מלוכלכים, בלתי מגולחים, חסרי שינה.

הגטו בוער כבר 14 יום. רואים רק ארובות עומדות על תילן ושלדי בתים שנשרפו. ברגע הראשון חיזיון זה מעורר צמרמורת זוועה: כן, זה מעשה ידיהם של הוונדלים ההיטלראיים, המייחלים שזו תהיה חזות העולם כולו. אין כל ספק שהם לא יצליחו בכך. אנו חוזרים במחשבות אל העבר. איבדנו דברים רבים שהשגנו בעבודה של שנים. הדבר היחיד שנותר לנו הוא המחבוא שלנו. כמובן, אין זה מקום בטוח לתקופה ארוכה. אנו חיים את היום, את השעה, את הרגע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו