בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העסקים עם הקייזר היו טובים

מייסד הבנק העברי הראשון בארץ ישראל היה שוחט, בנו כבר היה גביר ידוע. תערוכה חדשה משרטטת דיוקן של חלוצי הבנקאות העברית - בנק ולירו

2תגובות

בין סוף 1899 לתחילת 1900 שהה ההיסטוריון אברהם שמואל הירשברג בירושלים והתרשם משוקי העיר העתיקה. "הרחובות צרים, החנויות נראות כנקבים שבתוכם יושבים החנוונים וכמו לא די בכך, לפני פתחי החנויות עומדים ברחוב 'סאראפים' (חלפני כספים, ע"א) מאחורי שולחנות קטנים, שמטבעות רבות של ארצות שונות פזורות עליהם, מתחת לכיסוי הזכוכית", כתב.

באותן שנים שגשג מוסד שהיה לו תפקיד חשוב בסצנת המסחר שתיאר ההיסטוריון, "בנק יעקב ולירו ושות'", הבנק העברי הראשון בארץ ישראל. מייסד הבנק היה השוחט יעקב ולירו, בן למשפחה שעלתה לירושלים מטורקיה, שהמיר את מקצועו בחלפנות כספים. בשנת 1848, יחד עם אנשי עסקים נוספים, הוא הקים את הבנק בדירה בת שני חדרים בעיר העתיקה, סמוך לשער יפו.

בהמשך, כשהפעילות התרחבה, נפתחו שני סניפים נוספים, ביפו ובדמשק. "בני ולירו טיפחו קשרים מסועפים עם מגזרים שונים באוכלוסייה הלא-יהודית – הערבים, האירופים והעות'מאנים – וגם עם גופים קונסולריים זרים", כותבים הפרופסורים רות קרק ויוסף גלס, מחברי הספר "משפחת ולירו: שבעה דורות בירושלים".

סיפורו של הבנק של ולירו מוצג בתערוכה חדשה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. האוצרת, סיסיליה מאיר, מתארת אותו באמצעות קטעי עיתונות, מכתבים, תצלומים, מניות, שטרות, המחאות ומסמכים וחפצים נוספים משנת ייסודו של הבנק, 1848, עד לסגירתו ב-1915.

יהודי ירושלים במאה ה-19 הסתמכו בעיקר על כספי תרומות – כספי החלוקה שהגיעו מחוץ לארץ. כשהיקפם צומצם, אלפים רעבו ללחם. לעזרתם נחלצו יזמים ונדבנים, בהם משה מונטיפיורי ומשפחת רוטשילד. שני אלה ואחרים העבירו כספים מאירופה לירושלים דרך הבנק של ולירו.

ב-1880, לאחר מותו של יעקב ולירו, מונה בנו, אהרן חיים, למנהל הבנק. דוד ילין, מראשי היישוב, כתב שהוא היה "הגביר של ירושלים". הוא לא הפריז. "כמעט כל תיאור או אזכור שלו במקורות התקופה פותח במניין תאריו, זכויותיו או מעלותיו", אומרת ד"ר נירית שלו-כליפא, אוצרת-שותפה בתערוכה.

ולירו היה לגיבור מקומי בזכות קשריו עם השלטון העות'מאני בירושלים ובאיסטנבול והיכרותו עם שועי עולם שנעזרו בשירותי הבנק שלו. הוא היה אציל מקומי, שפרח בסוף ימיה של האימפריה העות'מאנית ונהנה מהכיבודים שחילקה האימפריה המתפוררת לנכבדים מקומיים בפריפריה.

ארכיון יד יצחק בן-צבי

בתערוכה החדשה מוצג כרטיס הביקור המצולם שלו – פריט מהסוג שיצרו לעצמם בני מעמד בינוני וגבוה באירופה מאמצע המאה ה-19. בתצלום הוא נראה לבוש במדי צבא עות'מאניים בעלי רקמה מוזהבת וצווארון רקום ועל חזהו שלושה אותות. אחד מהם הוענק לו על ידי קיסר אוסטרו-הונגריה פרנץ יוזף, לאחר ששירת אותו נאמנה בעת ביקורו בירושלים ב-1869. הביקור לא היה האירוע ההיסטורי היחיד שנקשר בבנק ולירו. הבנק העניק שירותים גם לחברה שהקימה את מסילת הרכבת לירושלים, שנחנכה ב-1892.

עם זאת, אין ספק שהאות המכובד ביותר שבו החזיק היה מוטימאיז – דרגה בשלטון האזרחי, המקבילה לדרגת קולונל בצבא. "הוא היהודי האחד בעירנו אשר זכה להכבוד הגדול הזה, ואנו אומרים לו בסימן טוב ובמזל טוב", נכתב בעיתון "ההשקפה" בשנת 1907.

בארכיון יד יצחק בן-צבי שמורים כ-2,000 תצלומים שמתעדים את משפחת ולירו על פני 90 שנה. "האפשרות לשכור שירותי צלם בעיר ומחוצה לה מעידה על איתנותה הכלכלית של המשפחה", כתבו פרופ' קרק מהאוניברסיטה העברית וד"ר לביא שי, מנהל ארכיון התמונות ביד בן-צבי.

במאמר בכותרת "אוסף התצלומים של משפחת ולירו", הם מסבירים כי לרוב המשפחות הירושלמיות באותה תקופה היה תצלום סטודיו ייצוגי אחד או לכל היותר שניים. משפחת ולירו צולמה ביותר ממאה תצלומים, בסטודיו ומחוצה לו, על ידי הבולטים בצלמי ירושלים בתקופה זו.

התערוכה מציגה מסמכים מרתקים מארכיון הבנק, השופכים אור לא רק על פעילותו, אלא על החיים בכלל בירושלים במאה ה-19. אחד מהם הוא רשימה של לקוחות הבנק, בתוספת הערות בלדינו ובצרפתית – המלצות והנחיות לגבי רמת הסיכון שלהם והאשראי שקיבלו בשנת 1907. "אפשר לתת אשראי עד 20 אלף פרנקים צרפתיים", נכתב ביחס לאחד, אדון נסים אליעזר. על אחר, אדון חלבי, נכתב כי מצבו "בכי רע, ויש מקום לדאגה".

הבנק של ולירו נסגר ב-1915 על רקע התמורות שהביאו מלחמת העולם הראשונה, המודרניזציה, החילון ופנייתו של הדור הצעיר במשפחת ולירו למקצועות אחרים. אבל ההיסטוריה של המשפחה ממשיכה לחיות בין היתר בזכות בני המשפחה בארץ ובעולם, שהעמידו לרשות התערוכה את רוב המסמכים והחפצים שמוצגים בה.

לצד זאת, קמה ההיסטוריה המשפחתית לתחייה גם מעל דפי עיתונים עבריים נשכחים מהמאה ה-19, אשר עלו לאחרונה לאינטרנט בפרויקט המקוון "עיתונות יהודית היסטורית" של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב.

חיפוש של כתבות ומודעות הקשורות למשפחת ולירו מניב תוצאות רבות. אחת מהן היא זו שפורסמה ב-5 בינואר 1906 בעיתון "השקפה". "בית הרחיים הידוע של האדון בירגאם עומד להמכר. לפנות אל הבנקיר האדון ואלירו", נכתב שם.

 


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו