בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טרגדיה משפחתית בחסות הנאצים - בקופסת נעליים

היום, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, חושף בית לוחמי הגטאות את חלופת המכתבים המרגשת של משפחת אנגלמן מווינה: ההורים שנטבחו, האחיות שעלו לקיבוץ ומברק אחד שהגיע יום מאוחר מדי

11תגובות

לפני כשנה באה חגית שוורץ מקיבוץ עין המפרץ אל מוזיאון בית לוחמי הגטאות, כשבידיה קופסת נעליים מלאה בניירות. היא לא ידעה מה כתוב בהם, משום שאינה קוראת גרמנית. כל שידעה היה שהמכתבים, התעודות והיומנים האישיים שהיו בקופסה השתייכו לאמה, יהודית (יטי) אנגלמן (לימים: שוורץ).

אנשי ארכיון בית לוחמי הגטאות קיבלו את החומר בשמחה, והתחילו לתרגם, לחקור ולפענח אותו. בסופה של המלאכה נחשף סיפור משפחתי יוצא דופן, שנקרא היום כסיפור מתח דרמטי, טרגי בחלקו, החוצה ימים ויבשות. במרכזו משפחה וינאית: זוג הורים שחיפש מוצא מהמשטר הנאצי באוסטריה; בן בכור שלחם בספרד ונכלא בכמה מחנות מעצר, באירופה ומחוצה לה; ושתי בנות שמתמודדות עם קשיי הקליטה בארץ ישראל.
ההורים, שעמדו לעלות לארץ ישראל עם קבוצת מעפילי "קלאדובו-שאבאץ", עוכבו ביוגוסלביה, נתפסו על ידי הנאצים, ונרצחו. האח, שלחם נגד הפשיזם, נהרג אף הוא על אדמת אירופה. הסיפור כולו יפורסם בקרוב כמאמר של החוקר ליאור ענבר בכתב העת "דפים לחקר השואה" של בית לוחמי הגטאות ואוניברסיטת חיפה.

ב-1922 נולדה יטי אנגלמן למשה, סוחר יינות, ולרעייתו לאה, בווינה, בירת אוסטריה. בספטמבר 1938, כמה חודשים לאחר האנשלוס (סיפוח אוסטריה), בהיותה בת 16 בלבד עלתה לארץ והצטרפה לאחותה פרידה (לימים: ציפורה), שכבר עלתה לפניה. אחיהן, לזר-ליאו (אליעזר), היה קומוניסט שהתגייס לבריגדת הזרים שנלחמה בפרנקו במלחמת האזרחים בספרד. שם, נפל בשבי הפשיסטים ונכלא במקומות שונים, בהם מחנה מעצר בקזבלנקה שבמרוקו. בהמשך, כשמרוקו שוחררה בידי הבריטים, הוא התגייס ליחידת פרטיזנים בינלאומית שלחמה בנאצים.

ארכיון בית לוחמי הגטאות

ב-13 ביולי 1939 כתב האח ליאו לאחותו יטי בקיבוץ מרחביה על לחימתו נגד הפשיסטים. “רק כשנלחמתי בשורות הבריגדה הבינלאומית לצד חבריי הספרדים נגד הפשיזם, רק אז הבנתי היכן מקומי. ב-20 החודשים שהייתי בספרד למדתי יותר מאשר בכל השנים. למדתי איך להפעיל נשק, איך להילחם בפשיזם, איך אפשר לעמוד מול אויב".
כחודש מאוחר יותר, ב-9 באוגוסט 1939 כתב לה מכתב נוסף. "צעדנו 40 ק"מ מהגבול הספרדי עד למחנה הריכוז גירס, דרך שרשרת של חיילים ומשטרה. במחנה שמרו עלינו שחורים סנגלים. איך אלה התנהגו אלינו – אי אפשר לתאר. רק הסתכלת עליהם מהצד, וכבר קיבלת קת של רובה בגב. בימים הראשונים כמעט לא קיבלנו אוכל. מתנהגים אלינו כאילו אנחנו פושעים. הפשע היחיד שלנו הוא שלחמנו בפשיזם של פרנקו".

במכתב אחר, ששלח ממחנה צבאי בריטי בצפון אפריקה, כתב ליאו: "אחרי 50 חודשי כליאה נפתח שער החופש גם בשבילי. אני מצטער מאוד שאנחנו לא יודעים דבר על מצב הורינו. זהו לדאבוני גורלן של מיליוני משפחות שנקרעו לגזרים בגלל החיות ההיטלראיות, גורשו, נכלאו, ונרצחו. אפשר לפתור את הבעיה הזו רק על ידי מיגור הפשיזם. עכשיו אני בצבא האנגלי וצריך למלא כאן את חובותיי. אחר כך אני רוצה לחזור לאוסטריה, לסגור חשבון עם הרוצחים החומים ולעזור לשיקומה של אוסטריה חופשית ובלתי תלויה".
את דרכו חזרה לאירופה עשה האח דרך פלשתינה. מאלכסנדריה הוא שלח מברק לאחיותיו, וביקש להיפגש עמן בתחנת הרכבת בחיפה. "מאוד לא נעים לי שאני צריך לכתוב לך מכאן, מתחנת חיפה. הייתי מעדיף לראות אותך ולדבר איתך. אני מבין שאת נמצאת במרחק של חצי שעה מכאן. אני חייל בצבא האדום ואני נוסע לברית המועצות", כתב לאחותו.

ארכיון בית לוחמי הגטאות
ארכיון בית לוחמי הגטאות

אלא שהמברק הגיע ליעדו יום אחד מאוחר מדי – וכך הוחמצה ההזדמנות האחרונה להיפגש. שבועות ספורים לפני תום המלחמה, הוא נהרג בקרב על אדמת אירופה. ביומנה כתבה אז יטי על האירוע שנצרב בזיכרונה: "חצי שעה שלמה שהה בחיפה. לא אשכח אף פעם את 30 הרגעים היקרים לאין ערוך בחיי, שהפסדתי ללא חזרה... סע בשלום אחי היקר בדרכך מלאת הקרבות, אולי ישחק לך הפעם המזל".

הוריהם של שלושת האחים נותרו בווינה, ולא הצליחו להשיג אישורי יציאה. רק בסוף 1939 עלה בידיהם לעזוב את אוסטריה. הם הפליגו עם קבוצת מעפילים בנהר הדנובה ליוגוסלביה, ומשם תכננו להמשיך לרומניה ולפלשתינה. הגורל התאכזר אליהם והם נתקעו בכפר קלאדובו – והיו לטרף קל של הנאצים.

ארכיון בית לוחמי הגטאות

טרם יציאתם למסע כתבו ההורים לבנותיהן. בפברואר 1939 כתבה האם לאה: "הכי יפה היה אילו כל ילדיי היו בסביבה שלי ולא הייתי צריכה לחכות יום יום בקוצר רוח לדואר. מסתובבת כאן אמירה: ילדים הופכים למכתבים, הורים לתצלומים, הרכוש לדבר בלתי ניתן למימוש".

חודשיים לאחר מכן, באפריל 1939, כתב האב משה על החג העצוב בלי ילדיו. "ביום שני, ערב פסח, נהיה לנו עצוב מאוד. כשרצינו בערב להתיישב לסדר בכינו שנינו יחד, אני ואמא היקרה. כי כשנזכרנו איך חגגנו את הסדר כשילדינו האהובים כל כך יושבים כולם ביחד ליד שולחננו, כמה זה היה יפה ושמח, והפעם אנחנו לגמרי לבד. ביום החג השני הוקל לנו מאוד, כי קיבלנו מכתב בן שמונה עמודים מלזר היקר וכן מכתב ממך ומפרידה. לקחנו את שלושתם והנחנו אותם על השולחן, כל אחד במקומו, ואז מזגה אמא שלוש כוסות יין, וכך שמחנו אתכם מאוד ובילינו את ליל הסדר השני בנעימים. במקום בהגדה, קראנו את המכתבים עשרות פעמים". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו