בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עובדות הניקיון בביהמ"ש בת"א רודפות אחרי הצדק

הן רואות מדי יום את חבריהן עובדי המדינה - בעלי הקביעות, הוותק והזכויות - באים לעבודה, ומרגישות סוג ג'. אחרי שתנאיהן הידרדרו עוד יותר - הן פתחו במאבק

32תגובות

ההתעמרות ב-25 עובדות ועובדי הניקיון של בית המשפט בתל אביב היא סמל למצב שבו החלשים בישראל נותרים חסרי ישע, גם כשהם סמוכים לסמלי צדק. כבר שש שנים מעסיקה חברת האחים עובדיה את עובדות הניקיון בבית המשפט, המשתכרות שכר מינימום. בתחילת 2013 הודיעה האחים עובדיה על פירוק, בשל חובות של 100 מיליון שקלים. נטען כי החברה העבירה את פעילותה לחברת כוח האדם קרן אדם של רעיית הבעלים, גילה עובדיה. ואכן, מי שמנסה למצוא עבודה באתר האחים עובדיה (המבטיח "אנו גאים לחשוף את אמנת זכויות העובד הכוללת את התחייבותנו כמעסיק לכבד את העובד") מופנה לקרן אדם.

למצב העובדות נחשפתי בעקבות הודעה בהולה שנתלתה על קירות בית המשפט ובה סיפרו שבינתיים הן לא קיבלו שכר, כדי שהשופטים יידעו מה מתחולל סביבם. עובדות הניקיון בבית המשפט הן רק אחוז קטן מכ-3,000 מועסקי האחים עובדיה, שמאבטחים ומנקים בנתב"ג, בביטוח הלאומי ובחברות פרטיות, וחולקים גורל דומה.

במשרד זעיר בבית המשפט, סביב גביע קוטג', אני נפגש עם עפרה ג'נאח, העובדת 23 שנים כמנהלת הניקיון בבית המשפט ועם עובדת הניקיון שולה דניאלס, שבאה מדי בוקר מאשדוד כבר 7 שנים. לחדר נכנסות ויוצאות פועלות ניקיון. חלק מהן הגיעו לעבוד למרות שהן חולות. הן יכולות לקבל שכר רק החל מהיום השלישי של המחלה, ומעדיפות לבוא חולות. בגלל המאבק המשותף, כמעט כולן נדבקו בשפעת. "באתי היום למרות שיש לי אישור מחלה. אחת מדביקה את השנייה כאן", אומרת קרן דסה, האחראית על הניקיון בבית המשפט.

מוטי מילרוד

ב-14 בינואר, כמה ימים אחרי שלא קיבלו משכורת, הן החליטו לנסוע למשרד המפרקות, רו"ח עליזה שרון ועו"ד קרן רייכבך (שבינתיים הוחלט כי תסיים את תפקידה כי התגלה שמונתה לבקשת החברה). "הן ניתקו לנו, אז החלטנו לקחת אוטובוס, לבוא למשרד שלהן ברמת גן ולצעוק", מספרת שולה דניאלס. "אמרנו, תביאו את המשכורות שמגיעות לנו. העובדים חיים מהיד לפה, אנחנו על הרגליים מצאת החמה עד צאת הנשמה, למה שלא נקבל את מה שמגיע לנו? חטפנו התמוטטות עצבים. הן הבטיחו שתהיה מחר משכורת בבנק". במשרד, גילו את בן ציון עובדיה, מנהל האחים עובדיה, ואשתו, יושבים עם המפרקת, לצד כיבוד קל. "התרשמנו שהם מיודדים. לא היתה תחושה של עסקיות קשוחה. היא התנהגה כמו חברה שלו".

"סגרו בפנינו את הדלתות, לא נתנו לנו לדבר אתו", מספרת קרן דסה. "ניסינו לשאול איך במשך עשרה חודשים הוא לא הפריש לנו פנסיות ששילמנו". דניאלס מספרת ששילמה מכיסה את כל הכסף לפנסיה: "אני חייבת 6,200 שקלים בגלל שלקחו את הכסף שלנו ולא העבירו לפנסיה". לטענתן, גם הכסף שנוכה עבור דמי ההסתדרות לא הגיע ליעדו. "בהסתדרות אמרו לנו ששנה לא קיבלו דמי חבר". אומרת ג'נאח. "אני שואלת: שנה לא מגיע כסף, איך אתם לא מדברים? למה לא התעוררתם?".

למרות ההבטחות, המשכורת לא נכנסה לחשבון, והן החליטו לצאת להפגנה. בעבור רובן, זו היתה ההפגנה הראשונה בחיים. העובדות יצאו עם המגבים והסמרטוטים אל רחוב ויצמן וסגרו אותו לתנועה. קרן דסה מעבירה לעובדות את הסלולר שלה המכוסה פלסטיק ורוד, ומציגה וידאו שצילמה מההפגנה המאולתרת. העובדות מביטות בגאווה על המסך הקטן שמציג את שלטיהן "אין משכורת – אין עבודה" ו"איפה הפנסיות שלנו?". גלינה, אחת העובדות השתקניות, בוחנת בסלולר את נתן, אחד מחמשת הגברים שעובדים בניקיון, ומחמיאה לו "הוא כמו פרזידנט".

"גם הפקידות ירדו מהמשרדים לאות הזדהות והצטרפו אלינו. רצינו לעורר את ההנהלה", הן מספרות. עבור מי שחיות מהיד לפה, על סכומים קטנים, העיכוב בתשלום הכניס אותן לבוץ. "היו שלושה עובדים שפונו מדירות שכורות כי לא יכלו לשלם בזמן, שניים מהם כבר עזבו את העבודה. חלקנו לקח הלוואות", מספרת ג'נאח. שרה קצב, 9 שנים בעבודה, מספרת בקול שבור ואדיש, שחזרו לה שש המחאות. "נתתי צ'קים לעשירי בחודש, לאטליז, לחנות בגדים ועוד. ב-18 הכול חזר. התקשרו מהבנק ושאלו מה קורה. כל צ'ק חוזר עולה לי 50 שקלים. עכשיו אני בחובות בגלל זה".

גם חילונים גמורים יודו שהנביא ישעיהו כאילו דיבר על גלינה, שרה ושולה, כשניבא "ויקו למשפט – והנה משפח. לצדקה – והנה צעקה". בשלב מסוים, דרשו הנאמנות צ'ק ערבון מהעובדות כדי שיקבלו 70% מהשכר שמגיע להן. "איך ניתן צ'קים? לחלקנו אין בכלל פנקס. למה צריך לתת צ'ק כדי לקבל משכורת שמגיעה לנו?", הן אומרות. חלק מהשופטים החליטו להזדהות. "השופטים רצו לאסוף כסף, אבל העובדות התנגדו. אמרנו תודה, אבל אנחנו רוצות את השכר שמגיע לנו, לא נדבות", אומרת קרן דסה. לדניאלס לקח אחר מהסיפור: "השופט שדן בענייננו פסק שנקבל כסף ב-9 בחודש, אבל למדנו שאף אחד לא שם על השופט".

"חצי שעה הפסקה על חשבוננו"

דניאלס מספרת על סדר היום שלה. מדי בוקר היא יוצאת באוטובוס הראשון של קו 280 מאשדוד ב-5:25 ומגיעה בשש וחצי לעבודה. שאר העובדות שם כבר בשש. בהתחלה היא נכנסת לנקות שירותים, אחר כך חדרי מדרגות, דוכנים, כניסות. הגברים מנקים גם את הגגות. היא עובדת שמונה וחצי שעות, "חצי שעה הפסקה באמצע על חשבוננו", חמישה ימים בשבוע. ביום שישי, ארבע שעות. בסוף כל יום מתחיל המסע חזרה לאשדוד באוטובוס. "אתמול הייתי שעה וחצי בפקק באיילון בחזרה". בגלל שהיא גרה רחוק, דניאלס חוששת למשרתה עם החלפת הקבלן. "אני רק רוצה להגיע לפנסיה. יכול עכשיו לבוא קבלן שלא ירצה לקבל אותי כי אני מאשדוד. הוא יגיד שהוא לא רוצה לשלם על נסיעות מאשדוד ולא ירצה להפסיד עלי. מה אעשה אחרי 7 שנים?".

אני מנסה לשאול אם אין משהו טוב יותר מחיים בשכר מינימום ובתחושת גרזן הקרב לצוואר. "אם אני מנקה, סימן שאין לי מקצוע יותר טוב", אומרת דניאלס בהשלמה. "כולנו אחרי גיל חמישים, איפה נחפש עבודה עכשיו? בכל מקום זו אותה עבודה קבלנית, עם אותו סיפור ואותו הכול".

לפני שבועיים, ב-15 בינואר, כשההפגנה לא הביאה את המשכורת, החליטו העובדות להפסיק לנקות. באימייל שנשלח מוועד העובדים של בית המשפט נכתב "סכנה בריאותית לכלל העובדים ובאי בתי המשפט. מה בדעת הנהלת בית המשפט לעשות שעה שסכנה כזו מרחפת באוויר?". בתגובה, שוחררו הביתה עובדי בית המשפט.

יומיים לאחר מכן, בבוקר ה-17 בחודש, השכר נכנס סוף סוף, מלבד שישה ימי משכורת, בימי המעבר בין המעסיקים, שטרם שולמו. לא ברור גורלן המסתורי של הפקדות הפנסיה, דמי ההבראה שהיו אמורים להיכנס בדצמבר וימי החופשה והמחלה שנצברו. חלק מהעובדות חשבו לצאת לניתוחים על חשבון ימי המחלה.

ובכל זאת, המאבק המשותף נתן לעובדות תקווה להילחם בשביל הפתרון הסביר היחיד שיכול להיות כאן, שלא יתבסס על גזילה, שביתות (כל עוד זה מותר על פי חוק) וריאיונות כאלה מדי תקופה – להפוך מעובדות קבלן לעובדות מדינה. מדוע אשה ש- 23 שנה נמצאת באותו מקום עבודה לא תזכה למשרה? קל להאשים את האחים עובדיה למיניהם, אבל המדינה ששולחת את עובדיה לקבלנים היא האחראית האמיתית לעושק. "אנחנו, אנשי הניקיון, מרגישים סוג ג', נחותים מול כל עובדי המדינה שמגיעים לפה לעבוד", אומרת שולה. וקרן דסה מסבירה שהעושק הוא בלתי נמנע וצפוי, "המכרזים במחירי הפסד ואז הקבלן חייב לקחת מאתנו. אנחנו רוצות לעבור להעסקה ישירה. רוצות שיכירו בנו. יש לנו זכות להכרה".

רו"ח עליזה שרון, מפרקת החברה, התייחסה לעניין הפנסיות: "חסרים כספים בקופות החברה. העובדות צריכות להגיש תביעות חוב לביטוח לאומי. הסיכוי הוא שיקבלו את מרבית כספן". טרם התקבלו תגובות מבן ציון עובדיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו