בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגבורה בצל מגדל המים

במקום שבו עמד לפני 65 שנה קיבוץ בארות יצחק, ניצב רק מגדל מים מחורר. פרויקט שיקומו מבקש להחזיר לתודעה את גבורת בניו במלחמת העצמאות

35תגובות

ב-1959, כעשור לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, פרסם משרד הביטחון ספר על קורות מלחמת הקוממיות. זה היה המסמך הרשמי הראשון שיצא בנושא, בתום עשור של מאבק על ניסוחים והגדרות בתוך הצבא. בחלק שהוקדש לסיפור הגבורה של קיבוץ בארות יצחק, שהניס את הצבא המצרי שפלש לקיבוץ, הופיעה תמונה של מגדל המים המפורסם, שהיה השריד האחרון שנותר מהקיבוץ. אלא שמתחת לתמונה נכתב: "מגדל המים של נגבה".

האם היתה זו טעות עריכה תמימה או חלק מוויכוח אידיאולוגי שמלווה את אנשי הקיבוץ עד ימינו, 65 שנה אחרי הקרב של יולי 1948? "זה לא היה הסילוף היחיד ביחס לסיפור", אומר הד"ר נחום ברוכי, בן הקיבוץ הדתי וחוקר תולדותיו.

ביום חמישי, בגשם שוטף ורוח חזקה, נחנך מחדש מגדל המים של הקיבוץ, לאחר שעבר שיקום ושימור, פרי מאמץ משותף של המועצה לשימור אתרים, קק"ל, הקיבוץ הדתי וקיבוץ עלומים. 65 שנים הוא עמד שם, נטוש, מתפורר ומפורק, בשדות שהיו בעבר שטח הקיבוץ עצמו - ובכנס המיוחד, שציין 70 שנה להקמת הקיבוץ - ניסו ותיקי וחברי הקיבוץ להסביר מדוע.

בארות יצחק הוקם ב-1943 בידי חלוצים דתיים צעירים בשערי עזה, וכלל משק חקלאי מפותח. חמש שנים לאחר מכן, במלחמת העצמאות, הוא ניצב בחזית הקדמית ולקח חלק במערכה נגד הצבא המצרי. ב-15 ביולי 1948 הותקף על ידי גדוד מצרי, שפרץ וכבש את חלקו. אנשי הקיבוץ אמנם הדפו את התוקפים, אך שילמו על כך מחיר כבד: 17 מחבריו נפלו בקרב, שהותיר אחריו אלמנות ויתומים. הקיבוץ נהרס כולו, וחבריו הנותרים עזבו את הנגב ובנו את ביתם מחדש במרכז הארץ.

"הקרב הזה היה אחד החשובים במלחמת עצמאות", מספר ברוכי, "אנשי הקיבוץ, שסבלו מהתנאים הכי קשים, הצליחו להדוף את האויב מתוך שטח הקיבוץ ויצאו להתקפת נגד. בשעות אחר הצהריים לא היה אף חייל מצרי חי בתוך הקיבוץ", חרף זאת, לדבריו, "את הסיפור של בארות יצחק לא סיפרו מעולם. כשאתה משווה את נפח המידע על קרבות אחרים - ביד מרדכי או בנגבה, למשל, שנכנסו לכל ספרי ההיסטוריה - אתה רואה שאין שום פרופורציה".

הסירוב להכיר בסיפור הגבורה נבע בין היתר מטעמים פוליטיים. ב-1955, כשהוענק אות הקוממיות ליישובים שלחמו במלחמת העצמאות, קבע ראש הממשלה בן גוריון, כי הוא יינתן "רק ליישובים היושבים על אדמתם". בארות יצחק, שהעתיק את מקומו, לא זכה לקבל את האות. רק ב-1981 החליט ראש הממשלה בגין לתקן את העוול, והעניק לקיבוץ את האות.

32 שנים חלפו מאז, אבל מגדל המים נותר עזוב ומוזנח, הרחק מהקיבוץ שהוקם מחדש במרכז הארץ. מי שהרים את הכפפה לשינוי היה בן הקיבוץ ברוכי, "חקלאי שהפך לדוקטור", כהגדרתו, שקיבל תואר דוקטורט בגיל 71, בתום מחקר היסטורי מקיף שביצע על גורל הקיבוץ. "ההיסטוריה שלו נכתבה מנקודת המבט של המפקדים, של נותני ההוראות. אני הלכתי ללוחמים שהיו בעמדות - אלה שאף אחד לא טרח לשמוע את הסיפור שלהם עד עכשיו", כדבריו.

"המגדל הזה הפך ברבות השנים למצבת זיכרון לכאב ולעלבון של תושבי הקיבוץ", אמר רמי חרובי, חבר קיבוץ בארי. "הכאב של אלה שעמדו בשערי הנגב, הגנו על הדרך לתל אביב במחיר כבד כל כך, אך נשללה מהם הזכות לשאת בגאווה את הנס". עבודות השיקום נעשו בשנה האחרונה בליווי מהנדס שימור - לעתים תחת אש הטילים מעזה - ונועדו לחיזוק המבנה בלבד, לא לשיפוצו. "העובדה שהוא מחורר - מכדורי היריות של 48' - היא חלק מהסיפור", הסביר עמרי שלמון, יו"ר המועצה לשימור אתרים. מבחינתו של ברוכי, בכך נסגר המעגל. "לא החלטנו לחזור לכאן", הוא אומר, "אבל בזכות המודעות ההיסטורית, המגדל הזה חזר לדבר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו