בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני לא מת כי יש לי מטרה

בוריס גרוס חי בוורשה, מתרגם לעברית את מיטב הספרות הפולנית וקיבל מממשלת פולין עיטור על עבודתו. הכבוד לא עוזר לו במאבק במחלה סופנית

12תגובות

הטקס שנערך בשבוע שעבר בשגרירות פולין בישראל היה עצוב. בחדר האירוח המטופח הוצב שולחן ועליו פירות העונה, מאפים וכמה בקבוקי יין ושמפניה. מסביב, על כיסאות עץ עם ריפוד אדום, ישבו כעשרה מוזמנים - בני משפחה וחברים של בוריס גרוס, שלכבודו נערך הטקס. במרכז החדר עמד השגריר הפולני, יאצק חודורוביץ', בידו תעודה מעוטרת משר החוץ של פולין, שהוענקה לגרוס.

חודש לפני כן, בראיון ל"הארץ", דיבר השגריר על היחסים המיוחדים בין פולין לישראל ואמר: "בלי לשכוח את העבר - העתיד של יחסינו נראה מאוד מבטיח". בשבוע שעבר הוא הוכיח שאפשר לתרגם את המלים גם למעשים. גרוס, ישראלי בן 35, קיבל את עיטור "Bene Merito" על הישגים יוצאי דופן בתחום התרבות וחיזוק מעמדה הבינלאומי של פולין.

גרוס הוא איש אשכולות מהזן הנכחד: מתרגם, סופר, מסאי, משורר, חוקר תרבות ומוסיקולוג. יצא לו מוניטין כמתרגם מפולנית לעברית. בין היתר תרגם יצירות של יוליאן טובים, אדם זגאייבסקי, זביגנייב הרברט, אווה ליפסקה, יאקוב מנשטיין, סטניסלב לם ומארק חלאסקו. עבודות פרי עטו פורסמו בכתבי עת ספרותיים ובהוצאות ספרים בישראל.

כאן מסתיים החלק הטוב בביוגרפיה שלו. המראה החיצוני כבד הגוף שלו והקושי שלו בהליכה מסגירים את היותו חולה. גרוס, בן למשפחה פולנית שחיה באודסה שבאוקראינה, עלה לישראל ב-1991 וכאן גילה שהוא חולה במחלה קטלנית נדירה, טקיאסו, שפוגעת בכלי הדם. "העובדה שאני בכלל מדבר אתך עכשיו היא כשלעצמה נס", הוא אומר. "הייתי צריך להיות צמח קטוע גפיים או למות כבר. אבל אמרו לי שאם אמשיך לעסוק בפעילות אינטלקטואלית יש סיכוי שאחיה יותר".

קשה להאמין איך אדם שעברית אינה שפת אמו הצליח להשתלט עליה בתוך זמן קצר ואף לתרגם יצירות ספרותיות קשות לשפה הזו. "סבא שלי ידע שמונה שפות, מכאן גם הכישרון שלי", אומר גרוס. "כשבאתי לישראל למדתי בבית ספר צייטלין בתל אביב. הם טיפחו את השפה העברית והצמידו לי - כעולה חדש - מורה מיוחדת. למדנו פרקים בתנ"ך. אחרי שנה וחצי קראתי את 'שם הוורד' בעברית, בלי מילון. אחר כך התחלתי לכתוב שירה בעברית. ואז התחלתי לתרגם".

התרגום והכתיבה הם שליחות: "אני מדבר בשם שלושה דורות של יהודים-פולנים: סבא שלי, ניצול שואה, היה פורץ בבכי אם היה בחיים. אני נושא אתי מטען של מי שעזב את מקום הולדתו. מטען ששייך לדור ההורים ולסבים שלי. גם אם לא מדברים פולנית זה עדיין בתוכנו. אני רואה בזה ייעוד".

בשל מצבו החמור הוא כבר לא יכול ללכת. גרוע מכך: האקלים בישראל, אומרים רופאיו, מזיק לבריאותו. הוא גלה לוורשה, שם הוא חי בדוחק בדירה קטנה. "אני לבד לחלוטין ואני זקוק לכל עזרה אפשרית", הוא אומר. "מצאתי את עצמי במצב של חוסר אונים. אינני מסוגל לרוב לצאת מהבית".

בטקס נכחה אמו, יבגנייה, גם היא חולה. היא גרה בדירת עמידר בראשון לציון. היא גאה מאוד בבנה והתרגשה מהעיטור שקיבל אך הדמעות בעיניה היו גם דמעות של עצב ודאגה. לצדה באולם הקטן ישב אורון דהן, חבר קרוב של בוריס. דהן, פסנתרן ורקדן, התפרסם ב-2005 כשזכה במקום הראשון בתוכנית "רוקדים עם כוכבים". את בוריס הוא מכיר מבית הספר. גם פרופ' יהודית כהן, שלימדה בעבר בחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב, היתה שם. בוריס כתב אצלה תזה על "המוות ביצירות של באך".

לפני שנה ארגנו חבריו ערב מגבית, שבו גויס כסף שאיפשר לו לקבל טיפול רפואי יקר שלו הוא נזקק. בהופעה במועדון "בארבי" בתל אביב השתתפו בהתנדבות נינט טייב, אפרת גוש, ירמי קפלן, הג'ירפות ונעם רותם. הכסף עזר לו, אך לדבריו - אזל. "הרופאים אומרים שאני חי רק בזכות העיסוק האינטלקטואלי שלי", הוא אומר. "אני חש שאני עדיין יכול לתרום משהו, אבל אני צריך עזרה מערכתית. אני מצטער, אבל אני לא מקיים את ההבטחה למות מהר כמו שחשבתי. אבל אם החיים נמשכים, סימן שיש לי מטרה. נותרתי ללא מקום מבטחים שאליו אוכל ללכת. אני חסר כל לחלוטין, רק עם חובות". בקיץ כתב את שירו "כשיבוא הבעלים": "והנה/ בין הפסקת צהריים אחת לאחרת/ בא הכאב... הוא נכנס/ כדרכם של בעלי בית/ בכניסה הראשית". בשיר אחר, "חיפשתי", הוא כותב על קרקוב: "ספק אם אגיע לשם עוד/ כי בקופות הרכבת מוכרים/ כרטיסים לזרים/ שיורדים במדרגות הנעות... ורגליי נגדעו למסעות האלה".

מהביטוח הלאומי נמסר כי מאז 1997 מקבל גרוס קצבת נכות ושירותים מיוחדים, 5,500 שקלים בחודש, ובכך הוא "ממצה את כל זכויותיו". לצד זאת, "הביטוח הלאומי סייע לו בשיקום מקצועי ובמימון מלא של לימודים אקדמיים באוניברסיטה". עם זאת, גרוס טוען כי ביום שבו קיבל את העיטור מפולין, קיבל גם מסמך אחר, שקלקל את שמחתו. "הביטוח הלאומי הודיעו לי על הפסקת הקצבאות החל מ-1.2.2012 משום שלטענתם לא הוכחתי כי מצבי הרפואי מצריך שהייה בחו"ל", אמר. "ההחלטה הזו - כמוה כסיכול ממוקד, משום שבמצבי אינני מסוגל להתמודד עמם ועוד מוורשה - כאשר אינני מסוגל לצאת מהבית".

על כך נמסר מהביטוח הלאומי כי "על פי החוק, לא ניתן לשלם קצבת נכות למי ששוהה בחו"ל למעלה מ-3 חודשים ברצף" וכי "הדבר הובהר למר גרוס". עוד נמסר כי "גרוס התבקש להעביר מסמכים המאשרים את קבלת הטיפולים והמסמכים נבחנו על ידי רופאים מומחים. על פי חוות דעתם, לא הוכח שמדובר במקרה חריג של קבלת טיפול רפואי בחו"ל".

מצבו קפקאי: מצד אחד, הוא טוען שאינו יכול לשהות בישראל דרך קבע בשל האקלים, ומציג מסמך של הרופאה שלו מקופת חולים, שמחזק את טענתו. מצד שני, הביטוח הלאומי לא מקבל את הטענה ועתיד להפסיק את קצבאותיו. "הגענו למכשול", הוא אומר. "אם יבטלו את הקצבאות זה יהיה נורא. אבל בכל מקרה אני צריך הרבה יותר עזרה מכך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו