בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יעל ישראלי שוב מחייכת

סוף טוב לסיפורה של יעל ישראלי שאיש לא רצה להעסיקה בשל מום בפניה, וקריאה לשינוי דרמטי ביחס המדינה לניצולי השואה

53תגובות

בשבוע שעבר פורסם כאן סיפורה של יעל ישראלי, שנולדה עם מום המכונה "שפה שסועה", המתבטא בעיוות בפנים. יעל בת ה-31 היא בוגרת לימודי גרפיקה ממוחשבת, אולם לא עבדה יום אחד בחייה משום שכל מי שפגש בה נרתע, כך סיפרה, ממראה פניה וטרק בפניה את דלתו. גם מעבודות בסיסיות כמו שטיפת כלים סולקה בבושת פנים.

באומץ לב נדיר פרסה ישראלי את התסכול והכאב שחוותה, כולל 50 ניתוחים פלסטיים שעברה עד היום, בתקווה לסייע לאנשים נוספים הנמצאים במצבה.

מעז יצא מתוק. פרסום סיפורה הביא בעקבותיו מאות פניות מרגשות, ובהן הצעות עבודה למכביר. משרדי הפרסום הגדולים ביותר פנו לישראלי וזימנו אותה לראיונות עבודה, וכן גופים כמו חברת החשמל, שהציעה לה משרה, משרדים קטנים, אנשים פרטיים ועוד רבים וטובים אחרים. "אני לא מסוגלת להפסיק לחייך", היא אומרת, "כל כך שמחה לגלות, שאת השתיקה הרועמת והאכזרית שאיפיינה עד היום את יחס עולם המבוגרים כלפי מחליפים עכשיו אנשים טובים ודלתות שנפתחות בזו אחר זו".

מוטי מילרוד

בפעם הראשונה בחייה נמצאת ישראלי במצב שבו היא יכולה לבחור, להחליט בעצמה היכן תעבוד, ולא להתחנן לחסדים. היא מסתובבת עם תיק העבודות המרשים שלה מראיון עבודה אחד למשנהו, מלאת תקווה וסיפוק, ומבקשת להודות באמצעותנו לכל מי שהתעניין ותמך והגיב.

ואילו אני מבקשת להוסיף, כי אני נפעמת בכל פעם מחדש מההתגייסות ומרוח הנתינה המאפיינות רבים כל כך מהישראלים.

כמה שווה סבל

כותרת המכתב ששלחה לנו היתה "לא ידוע למי". אפילו הכתובת הברורה לטענותיה לא נהירה לה, לא כל שכן הסבר מתקבל על הדעת להתנהגות המדינה.

היא בת 82, ניצולת שואה. את בעלה איבדה לפני 30 שנה בתאונת דרכים, ומאז היא לבד. את שמה ביקשה לא לחשוף. ממילא, אמרה, סיפורה מייצג רבים כל כך מהניצולים החיים עדיין בינינו. שנים ארוכות נמנעה מלהיכנס לרשימת ניצולי השואה המקבלים רנטה, רק בעשור האחרון החלה לקבל. 25 אחוזי נכות נקבעו לה, השווים לקצבה בסך 1,800 שקלים וקצת בחודש.

וזה בדיוק מה שמכעיס אותה - העובדה שמשרד האוצר משלם רנטה לניצולים לפי אחוזי נכות שנקבעים להם. כאילו שאפשר בכלל למדוד אחוזים של סבל. היא גם מלינה על האפליה בסכומים הניתנים כפיצוי לניצולים, ועל העובדה שאם אתה מבקש תמיכה נוספת, הדרך אליה ארוכה ומשפילה, וכוללת בעיקר בחינה מחודשת של אחוזי הנכות. כאילו שמי שלא חזר מהמלחמה כשהוא סובל מצליעה, לא סבל. כאילו שאפשר למדוד אחוזי נכות של נפש מעונה.

"בהתחלה ביקשתי מהאוצר שיקבלו אותי, שיבחנו מחדש אם מגיע לי יותר", היא אומרת, "אבל באותו הלילה הרגשתי שאני לא יכולה, ושזה לא בכוחותי להגיע אליהם, וביטלתי. הרגשתי שמשפילים אותי. אנחנו כולנו פגועים, ואני לא צריכה להצטדק על כל מה שעברתי. אני לא אעמוד בזה, גם כשהלכתי לסדר את הפיצויים היו לי כאבים והתקפי בכי. ביקשו ממני עדים. העדה שהיתה לי היתה בת חמש בזמן השואה".

היא לא מסכנה, חשוב לה להדגיש, לא זה הסיפור. יש לה בית במושב, שני ילדים, שבעה נכדים, אפילו נינה אחת, ולעולם לא תהיה רעבה ללחם. היא רק לא מצליחה להבין למה גם כאשר דור הניצולים הולך ומידלדל, מתעקשת המדינה לבדוק את הנותרים בציציותיהם, ולא מאפשרת להם לחיות ולמות בכבוד. "מרגיז אותי ממש שמבקשים תרומה לפני החגים בשביל לאסוף כסף לניצולי השואה על מנת שיוכלו להרשות לעצמם צלחת מרק. כסף קיים במדינה וזה ידוע, אבל כשאנחנו פונים צריך לעבוד שבעת מדורי גיהנום".

היא איבדה את אחיה בשואה, הסבים הסבתות, הדודים, כולם נספו באושוויץ. היא עצמה שרדה את המלחמה, עם אמה ואחותה, בהונגריה. לארץ ישראל הגיעה בספינת המעפילים תיאודור הרצל. רק ראו את אורות חיפה, וגורשו לקפריסין לתשעה חודשים. "הייתי בצבא, בקיבוץ, ובמושב 58 שנה. נשארתי ציונית. אני אוהבת את הארץ, על כל מה שיש בה, הטוב וגם הרע. אבל אני חושבת שצריך להיות שוויון. היום מי שנלחם שיהיו לו יותר אחוזים מקבל יותר, אני חושבת שזה לא צודק. יש אנשים כל כך מסכנים שפשוט אין להם כוח להילחם".

כברת דרך מרשימה עשתה מדינת ישראל בכל הקשור לטיפול בניצולי השואה: חוקים חדשים, הטבות, ובעיקר תשומת לב ציבורית שלא היתה קודם. אלא שהזמן הולך ואוזל, וזה הרגע לשינוי דרמטי, לתת כל עוד אפשר, בלי טפסים, בלי בחינות, בלי עדים ואחוזי נכות. כי הכסף נמצא שם, "סעיף הניצולים" מתוקצב להפליא, רק צריך לאפשר להם לבוא ולקחת.

orlyvilnai@yahoo.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו